יום ג', ח’ בסיון תשע”ח
    דף הבית  |  יצירת קשר  
דרך סיפור ציוני של מאה שנה, נחשפות שלוש נשים פצועות. שלושתן נפשית. אחת מהן, העכשווית, גם פיזית. היא, האמיצה, עדה לסחיטת בעלה במסווה מוסרי וציני. סחיטה שתחסום, אולי, את הקריירה הפוליטית שלו.
17:30 (14/05/18) דבורה נמיר

הסיפור של "התקווה", מחזה שכתב וביים, רוני פינקוביץ', שאם נגולל אותו חלקית ברצף, בלי מקפצת הזמנים הדינמית שלו בתחילתו - מספר את קורות משפחת צילוב באוקראינה של תחילת המאה הקודמת. מהותו היא פציעה נפשית של אב המשפחה, אברהם צילוב, בעל טחנת קמח, שגויס לצבא הצאר בעל כורחו. שם עונה, הוכה, נדד, היכה, הרג ושרף במשך עשר שנים עד ששוחרר. בהיעדר רקורד של ייחוס, נשא אישה מתעוורת ללא אהבה. האהבה הגדולה נטולת הרכות נתונה לבתו, בעוד זו, בייצרי נעורים ותום, מתאהבת בסריוז'ה, גוי. זו תקופה שבה היכו בכלל ובפרט. הורים היכו ילדים ללא רחם. לא היו אז מילים לשימוש בחינוך, אלא טקסט גולמי חותר לציות ילדים. נוספה טראומת לקיחתו של צילוב לצבא בידי גויים מכים, היותו שותת דם כל השנים, חינוכו המוגבל - תרכיז שגורם לו להכות מכות רצח את הבחור, לשחד שליח עליה מושחת למען יוביל את בתו בת החמש עשרה, מוסתרת בתיבה לארץ ישראל, אל חיים אחרים. ממומשת במחזה סוג של טראומה "נורמטיבית", אז, בקרב המכים והמוכים פיזית ונפשית. צילומים: ג'ראר אלון במושבה, לא ידוע היכן, נישאת הנערה בתיבה, בלא אהבה, לאיש ברוטאלי. בתם, מתאהבת בפועל תימני שעובד אצל המשפחה. גורלו נחרץ במכות רצח וסילוק מן המושבה. שוב, חווים נישואים שלה ללא אהבה. ווריאציה על חיים פצועים שחוותה אמה. ילדתה חווה אהבה זוגית למועמד מטעם מפלגת "התקווה". היא מתראיינת באומץ תחת דרישת יועצי תקשורת למציצנות, לשיפור סיכויו של בעלה להיבחר לראשות הממשלה. מוקד המחזה הוא סחיפת המשפחה לסחיטה של אחד מלוחמיו של בעלה, חוזר בתשובה, שדורש את מיצוי האמת של מה שקרה אז, בצבא. ניתן לפרש את תביעתו לקתרזיס כרצון של לוחמים, פגועי נפש, שהפוליטיקאי בתוכם. סביר יותר שמדובר באקט ציני של מפלגה חרדית (אולי ש"ס) לסלק את הצעיר מהפוליטיקה, מהפופולריות שלו, לאחר שראש הממשלה כבר חתם אתם בחשאי הסכם קואליציוני, חוסם אפשרויות אחרות של הקמת ממשלה, כפי שקרה אצלנו בעבר הקרוב. חלקו הגדול של המחזה מתנהל במקפצת זמנים דינמית ומסקרנת שיצר פינקוביץ'. אלא שהקצב מואט מאוד לדואט של אהבת עבר, כשהאוהב מנסה להחיות אותה במסגרת "שבעה". שניים בני שמונים שייחיו זה את זו, כמו, הוא מזכיר, בסיפור של "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסייה מארקס, שם משייטים שני קשישים במעלה ובמורד הנהר לתמיד, לבל יפוג הקסם. סצנה ארוכה, מנומקת אבל מנותקת משהו ממקצב ומרצף המחזה. כי הקהל שבוי בעכשוו, בטוטו אומץ החשיפה שנאכף על הפוליטיקאי ומה זו תעולל לו ולזוגתו. התפאורה של ניב מנור מושתתת על רקע של חצי עיגול, משובצת ברהיטי בסיס ועזרים ניידים כשעל כתליה משתרעות עבודות הווידאו מבארות התקופות של יואב כהן, מפוסקות בתאורה של מאיר אלון. התלבושות של אורנה סמורגונסקי משקפות את חלוף ואופנת התקופות. הדור הצעיר, דניאל דמידוב ואיאן יואל פנקוביץ' היפהפייה, מפגינים אהבת נעורים ראשונה שנחבלת באיבה ושורטת אותם לכל החיים. אותה תמימות ויצר היא מדגימה במשחק כנה עם ספי מרציאנו, המשכנע כתימני מעודן, מרוסן, וכיועץ תקשורת הומו מיומן וציני. ממשיכים אותם הזוג המוחמץ, הקשישים רבקה גור, במשחק קטן הנפרש לאט לרגש וגבי עמרני שמגיע שוב אל חייה בתזמון שגוי. שיפי אלוני, שנשלפת ממתנ"ס לתפקיד יועצת לפוליטיקאי, היא שיחוק נהדר בכישרונה הפורץ לאפיין את "העם" על הגיגיו, המימיקה שלו, ההגייה שלו. זהר בדש מפיק מעצמו משחק דו קוטבי, במובן המחמאה. לך דע איפה האמת ואיפה המניפולציה שהוכתבה לו על ידי הרב. גם לני קרביץ, היועץ האמריקני נתפס כאותנטי לגמרי. תומר שרון ניחן בגמישות תנועתית ומימיקה זעירה כובשת. בשני תפקידיו, כשליח, מיסטר קרוק, והרב אשר, "העממי", הבדחן, הוא משכנע. את המעמס הגדול של שלושה תפקידים, האב האוקראיני, האב מהמושבה והפוליטיקאי המנץ - מבצע אמנון וולף באנרגיה גדולה. הוא מגיע לכלל פאתוס בקריסתו נוכח הנבירה בעבר הצבאי הטראומטי שיזם ושאולץ לו על ידי פיקודיו. זו הצגה משורשרת בין עבר רחוק להווה עכשווי, במקפצות דינמיות. העכשווי הוא ציני, תלוי הופעה בטלוויזיה, תלוי מציצנות – רצוי שתהא מרגשת ומדמיעה, כדי שתעבוד על ההמונים. על אף מהמורות המקצב שלה ויצירת מעמדים איטיים מידי, היא משקפת את כל השינויים שעברנו: הטובים והרעים.