המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
חיי – גרסת המחזמר - ביקורת
![]()
הצגת יחיד מוזיקאלית בתיאטרון תמונע מאת ובביצוע עמית גור.
חבורה של אמנים, בוגרי בתי ספר למשחק ומי שחי עמוק בחיי התיאטרון והמחזמר
בארץ, מכירים היטב את עמית גור. עד כה לקח חלק גדול במיוזיקלס ובהצגות
שונות בתפקידים קצרים בהם הוא נרצח או הופך להרוג מידי (בהמחשתו קטעי מחזמר כזה או
אחר שהשתתף בו). את סיפור חייו הכואב ובעיקר את כשרונו כזמר, רקדן ופרפורמר הוא מציף על במה כמעט
חשופה, למעט שורת מדרגות מוארות. הוא
מלהטט בפיזיות משוכללת, קלילה, גמישה, בניגוד לגופו השרירי-מאסיבי. הוא מתאים קטעים
ממחזות זמר לקורות חייו ושר אותם בהיגוי קריסטלי בקול טנור צלול, משנה גוונים,
משנה הפקת קול מהבטן לקדמת הלחיים, נע בין פורטיסימו לפורטה. בחציו השני של המופע
כשהסיפור גובר בו על קטעי המוזיקה נחשף גם כוחו בהפקת פיאנו רגשי, מרטיט.
בצד הבמה מלווה אותו המעבד המוזיקאלי והפסנתרן, תמיר ליבוביץ' האחראי
אתו להפקת "חיי – גרסת המחזמר". ביים אותו ניר ארז, עיצב את
תנועותיו עוז מורג ותפאורן המדרגות הוא ינון פרס.
חיי – גרסת המחזמר. תיאטרון תמונע
המדהים הוא שאנו למדים על חיי עמית, שגדל בילדותו בקיבוץ נחשולים, רק
מהתאמת קטעים מוזיקאליים רלוונטיים של מחזות זמר מפורסמים לקורות חייו בקיבוץ. בגיבוי
הבימוי והתנועה, הוא מחולל בליץ. הוא דוהר. הוא מותז. בתוך ההטלה הקולית
האינטנסיבית שלו, הוא מספר על קול פנימי שמקנן בו מגיל אפס, עם יידע שעליו לחשוף
את הכוח שבו. על הקול המיוחד הזה להישאר יחיד, מבודל מקולות האחרים ואסור לו לוותר
עליו. וכך, למרות הקושי האפור של החיים בקיבוץ, החליבה, המטעים, משלוחי העופות, מזמר
בתוכו שיר שצובע את חייו. ולצבע הוורוד היחסי הזה, אחראים הקרנות הסרטים החד
שבועיים בקיבוץ, שם התוודע אל כוכבי המחזמר האמריקניים, ששרים תמיד עם חיוך עתיר
שיניים לבנות. והוא תוהה למה.
היותו הומוסקסואל, הוא לא עניין. הוא רק מאזכר שכבר בגיל הרך התאווה
להיות פורטוריקני, מישהו מהקאסט של "סיפור הפרוורים" (עם הדגמת מוטיב מוזיקאלי
משם) לבוש במכנסיים צמודים ומפגין גמישות לא תתואר.
חיי – גרסת המחזמר. תיאטרון תמונע
הוא מגיע לבית הספר למשחק, "בית צבי", שם הוא כבר אחד מרבים
מוכשרים, תלויי עתיד לא ידוע. סיפורו שם נעוץ באונס שעבר בלונדון בבית מלון, עת
היה בה לצפות ב"פאנטום האופרה" במסגרת בית הספר ושם היה צריך לקבל כרטיס
כניסה ממנהלו שליווה אותם. מתן הכרטיס לווה באונס. הוא מתאר אותו בפלסטיות. את
ההצפה הפנימית החמה שחש בגופו. את הכבישה הנוראה בתוכו לאחר מכן, ששסעה ממנו בהדרגה את כוח קולו. הוא הפסיק לחוש בו.
זה רגע המשבר שמוביל אותו אל הוויפאסאנה בהודו. סשן של שתיקה שהוליד בראשו רעש ענק
ודיאלוג גדול עם הזמרת שנפטרה, שושנה דמארי, המתפקדת כמין מנטור וירטואלי להמשך ביאור
חייו. עוזרת לפיענוח היושר הפנימי האמנותי שלו והכוח להמשיך ולהיות אמן.
זהו חלקו השני של המופע, בו השיח גדול וראוי היה שיקוצר קצת. שם גם אנו
נחשפים לקולו הרגיש, המלחש, ועדיין הכה מדויק של גור. המסקנה שהוא מוביל אליה: הוא
אינו בנוי לחיות עם צוות אמנותי. זה הוא לבד שיעשה את הקריירה מבלי להיות אחד מעדר,
שמוסע לכל קצוות הארץ כדי לשחק בתפקיד לא משמעותי במיוזיקל כל שהוא.
עם הקול הזה, התנועה שלו והנוכחות הגדולה שלו, בכוחו להוביל מיוזיקל
בתפקיד ראשי. אסור להפסיד את הופעתו.
הצג אתר רגיל
