המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
ביקורת: קרום - הקאמרי
![]()
קרום, איש מתוסכל באמצע החיים חוזר משהייה ארוכה בחו"ל עם אפס הישגים ומצווה על אמו שלא לחפור בתסכוליו. הוא נמלט מחתונה, היא מקוננת על נכד שלא יהיה. הוא משמר חברויות עם חבר גוסס, עם חבר אחר שבורח לחו"ל, והוזה רומן עם דוגמנית שלעולם לא ישיג, מבלי לקלוט שגם היא אישה הרוסה עם כלום ביד.
זו הפעם השלישית מוצג המחזה
"קרום" של חנוך לוין, שוב בקאמרי בבימוי של אילן רונן. בפעמים
הקודמות, כשעלה בתיאטרון חיפה בשנת 1975 בבימויו של חנוך לוין, ובקאמרי בשנת 2000
בבימויו של עמיקם גורביץ' - הודגש המוטיב החוזר ונשנה בכל מחזותיו: שרטוט אכזרי,
גרוטסקי, מלא פיוט ומעמדים נוגים-מצחיקים של דמויות ספק עלובות, מקובעות בחיים של תת
מעמד בינוני, חייהן שזורים במצעד פרוטות מבזה, בשאיפות לא ממומשות, בהזיות לא
רציונאליות, הפוכות לחוסר שאפתנותן והליכתן העצלה בתלם החיים.
"קרום" הוא מחזה אקטואלי לכל
החיים בכל המקומות על פני הכדור הזה. אלא שהפעם ציוות הבמאי אילן רונן שחקנים
צעירים ברובם לצורך הלבשתם בקונספט הכי עכשווי: הם דור ה – y . הם ניזונים מרשתות חברתיות, רואים הכול
בעיני עדשת המצלמה. כי אם לא צילמו - לא ראו. מה ומי שלא עשו אתו סלפי - לא קיים,
הם משיחים זה עם זו בקוד ספק שפתי, מגובה בסימנים גרפיים חדשים, שפה בפני עצמה. הם
לומדים באוניברסיטאות ומקבלים תארים שהם כלום בחיים הממשיים, כי חסר להם ניסיון
בשטח. העבודה מבחינת רבים מהם היא אירוע יומיומי לא משתלם ולא מעניין. בכך הם
הופכים לסוג של טפילים הניזונים מהוריהם ובבתי הוריהם, עדיין בשנות הארבעים שלהם
מבלי שיראו רצון לעצמאות כלכלית. הם נטולי אותו קוד נקוט בידי הוריהם לעבוד כל
יום. ולמען היושר היחסי: הוא חסר בהם בשל חינוכם וגם בכורח הנסיבות הכלכליות
המשתנות בעולם, המונעות מהם להגיע להישגים כלכליים אלמנטריים שהגיעו אליהם הוריהם.
והתוכן? אין מנוס מהרקמה היצירתית-פנטסטית
של לוין: קרום חוזר משהייה ארוכה בחו"ל הביתה ואומר לאמו בערך כך: חזרתי
לשכונה בלי כסף, בלי עבודה, בלי הישגים בלי אישה. בלי כלום. הלבנים הישנים שלי
במזוודה. ואת אל תחפרי בכישלוני. הוא כמעט מתחתן עם אהבת חייו הישנה, טרודה, נחרד
מהתחייבויות, נוטש אותה לטובת פנטזיה על דוגמנית שנפלטה מהשכונה, הדיגיטלית עכשיו.
קוראים לה צוויקי ויש לה בן זוג איטלקי, ברתולדו והיא חברה של דופה, חברתה של
טרודה. זו משדכת אותה לתוגתי, חברו הטוב של קרום. תוגתי עסוק בשימור חייו באמצעות
מכון כושר ומשגע את סביבותיו לגבי שעות העדפת הספורט. לבסוף הוא גוסס מסרטן. קרום
אתו. שקיטא, חבר נוסף, אתו. בעודו גוסס, דופה עוזבת ל"צפון הזוהר"
כקופאית בסופר, אולי שם תפגוש את אהבת חייה בעת מתן עודף לו. קרום רואה שוב את
צוויקי, אותה דוגמנית מפונטזת, הפעם בדרך ללוס אנג'לס, מחוז בינלאומי נעלם. אמו
מתה והוא נותר לבד, אולי עם תובנות אחרות.
בעכשוויות הזו של רונן נטמעות סצנות גרוטסקיות
פיוטיות ללא מתום. הן מדויקות, מעוצבות-מסוגננות, שועטות באינטנסיביות האחת אחרי
השנייה מבלי לשאוף אויר. את כלל העכשוויות מיישמים כמה: התפאורן, ניב מנור,
חילק את הבמה לאורכה לשניים באמצעה קיר שקוף כשמשני עבריו מתנהלים אירועי חיים. בסמוך
לתקרה מהבהבים שלטי תנועת המטוסים החוזרים ויוצאים ומעניקים נופך בינלאומי נחפץ
לאותו דור ה- y. לחילופין, הם שלטי
פרסומת השולטים בחיינו, בתוכם צילומי הפרסומת של הדוגמנית צוויקי, עוד טרם הופיעה
במחזה – כל זאת בעבודת ווידאו ארט דומיננטית של אמיר טל. התלבושות
העכשוויות, של אולה שבצוב, חושפות את נוחיות האופנה היומיומית נטולת
התכתיבים, מלווה בטאץ' מסורתי גרוטסקי של מחלצות לחתונה, לבריתות, לברי מצווה
ולשמחות מעיקות אחרות. התנועה והעריכה המוסיקאלית-דינמית של מירי לזר, מתוזמנת
בדייקנות ומבליטה פיזיות מעובדת של שחקנים, וכל מעשה המרכבה הזה מגובה בתאורה של זיו
וולושין.
צוות גדול של חמישה עשר שחקנים מרכיב את
המחזה הזה ואין אחד מהם שלא נסחף ודבק בייחודיות הלווינית, גם תודות לבניית הסצנות
המדויקות. ישי בן משה בשלושה תפקידים, מיכאל שומרון בשניים ורוני
גורנשטיין בביצועים דקיקים-מאפיינים של אחות, כלה, אורחת, מוכרת ובפרט, של
מפיקת טלוויזיה לחוצה. הרופא המיושב-קר, המסביר בשום שכל משהו על אפסיות החיים הוא
אלי גורנשטיין בצילומי ווידאו ארט.
אודי רוטשילד, קרום, הוא תמונת מצב משכנעת של דור ה – y. רגיש, עצבני, סחוט מחיים של כלום, עצלן,
פנטזן. מוטבעת בראש סצנה עצובה כל כך שלו ושל אמו, ענת ווקסמן - היא במשחק
של אישה רבת סתירות: מעודכנת ברשתות חברתיות ומרירה עם רצונות מסורתיים של אז:
נכד. בעודה מאכילה אותו כתינוק הוא דוחה אותה וקשור אליה.
דנה מיינרט, במשחק רווי רגש היא אישה פרגמטית, אנרגטית.
כשקרום נוטש אותה פעמיים, פעם כאהובה ופעם ככלה, היא קולטת אליה מאהב ובעל בעתיד,
תכטיך. זהו ערן מור, נע על הבמה בשפת גוף גמישה ומפגין דואט תנועתי נהדר עם
רוטשילד, קרום. מיינרט משדכת לחברתה דופה
דלת הטעם, כנרת לימוני, את תוגתי, הוא אלון דהן. היא -בביצוע
מוחצן מכוון של אישה מוגזמת, הוא – כילאי, לוקה בחיזור. שניהם במשחק בוהק, מתחברים
זה לזו כבררת מחדל. סצנת ההזדווגות של שניהם נפלאה. וההמשך של דהן בסצנת בית
החולים ובגן צ'ארלס קלור כגוסס, שחבריו מביאים אותו לחזות בשקיעה, עם החיבור המאולץ לזוג הנישא המצטלם שם – היא הפגנת
משחקו המשובח.
לידם חג חבר מסור, שקיטא, בביצוע מרוסן
ומידתי כמגמגם של דייויד בילנקה. במעגל החיצוני יותר - השכנים, הזוג פליציה
ודולצ'ה, שרה פון שוורצה וערן שראל, בליינים זחוחים מהסוג הישן, הוולגרי,
במשחק קולח של שניים.
ויש גונבי סצנות משוכללים: הדוגמנית
צוויקי, ירדן ברכה וברתולדו, גיא מסיקה, בשתי סצנות מדהימות: פציעתה
של צוויקי בשכונה הווירטואלית של חברי העבר שלה, מפריחה חיוכים ונשיקות עם כל צילום
מתוכנן, מתיזה זוהר שקרום לא ראה מעודו, בעוד בן הזוג שלה, מבצע אטיודים סטריאוטיפיים
של מאהב איטלקי. כשקרום פוגש אותה שוב בסצנה מופזת, שקרית שלה, היא גחונה על פסנתר
כנף, שרה בקול עמוק שיר של איימי וויינהאוס, אוספת שורות קוק אל אפה, בעוד האיטלקי
שלה גחון אל הפסנתר, נוקש אקורדים קצביים ומשתתף אתה בחגיגת הקוק. איזה ביצוע
מלוטש של שניים. קרום נותר עם הכפתור שנתלש מבגדה, שהיה טמון בכיסו כל השנים, מבין
שהפנטזיה שלו עליה לא תתקיים לעולם ומבלי להבין שלוס אנג'לס לשם תטוס, הוא לא מחוז
חפץ, אלא הדרך המזורזת שלה לאבדון.
איזה מחזה נהדר. 360 מעלות של ביצוע מלוטש.
התיאטרון הקאמרי צילומים: ז'ראר אלון
הצג אתר רגיל
