המלצות היום

לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?

תפריטים

מבזקים

נושאים

שימושון

תרבות ואמנות

ביקורת: סוס אחד נכנס לבר, הקאמרי

דובלה ג'י, סטנדאפיסט מזדקן, מופיע במרתף באזור התעשייה של נתניה ושובר תבנית הופעה. הוא מנתב קהל פנימה אל חייו באינטרוואלים לא סדירים, משובצים בהצחקות פרועות, משקפי השכלה, דעה פוליטית מגובשת. הוא פוער את פצעי חייו, אולי למען השג שיפוט של חבר עבר, ובעיקר למען מיצג לא משחרר שינוע אתו עד יומו האחרון, הקרוב.

את הספר, "סוס אחד נכנס לבר", של דויד גרוסמן קראתי בנשימה אחת בהתניה של צופה במופע סטנד-אפ. בפורמט הכתיבה המיוחד שלו, יש בלילה בין שפה גבוהה לזו מהחיים, מעברים לא צפויים בין המונולוגים של סטנדאפיסט מזדקן, חולה, שהופך את חייו על הבטנה שלו לעיני הקהל ובה חוטים פרומים, אל בדיחות וולגאריות להרגעת קהל ששילם כסף בשביל לצחוק. ההמשך הכפייתי שלו אל תוכו הפיזי ממש עד לסטריפטיז נפשי חסר הגנות – נעשה בתיעודו של חבר עבר, שופט בדימוס, שנרתם לשפוט את מופע חייו. כל המבנה הספרותי הזה הותיר אותי דומעת וצוחקת חליפות, נדהמת מייחודיות הכתיבה של גרוסמן. אין תמה שזכה ב – man booker, היוקרתי. כי כל תרגום יעביר את מיוחדות מבנה הספר, שבו פורש הסטנדאפיסט דובלה ג'י את טרגדיית חייו של דור שואה ב', דפוק מכל כיוון, כשהוא מרגיע את הקהל תאב ההצחקה בבדיחות ובעיקר בהומור ארסי, בדימויים יצירתיים - כולם חומר למחשבה ולעינוג חוזר, נינוח יותר, שבקריאה מחודשת של הספר.



יגאל זקס


הבמאי מיכאל לבינסון קרא ונשבה. הביא את פרופסור אבנר בן עמוס לעיבוד משותף וחיבר שחקן, סטנדרפיסט ובמאי, דרור קרן, לעיבוד המונולוג הארוך הזה וכל האצור בתוכו למחזה. 190 דפי הספר הודקו ל- 40, כולם שלד מוצק של הסיפור עם כל התבלינים בתוכו. אלא ששלושה שבועות לאחר שלבינסון עבד עם השניים על המחזה, הוא נפטר במפתיע. כך שאת עבודת הבימוי בהשראת לבינסון עשה דרור קרן.
לאחר התחבטותם לגבי אופן הצגת המחזה, נבחרה אופציית הצגה הכי טבעית, הכי נכונה: אנחנו הקהל השבוי של הסטנדאפיסט, הפעם השחקן, דרור קרן, הוא דובלה ג'י, כשלתוכן ילדותו מצורפת האנימציה של שריאל קסלסי, ובה דמויות מתחלפות תמיד עם ילד צנום, זעיר, עצוב, שהולך על ידיו, כי זה "מקום אחר באוויר של העולם שאין בו אף אחד חוץ ממני ואף אחד לא מרביץ לילד שהולך הפוך". ומפעם לפעם מפציעה המוזיקה של אלדד אלדור, חודרת, תוספת לבמה פונקציונאלית של סבטלנה ברגר.


דרור קרן ואיה גרניט שבא


בירכתי האולם נשמעות הקלטות של קולות שחקנים-צופים, מתרעמים על המופע שמתחרבש. השחקן, יואב יוסי מרום, מנהל העסק, במשחק ענייני, מזרז אותו להחזיר פורמט ידוע. יושב באולם השחקן יגאל זקס, השופט בדימוס, החבר שנטש שדובלה מערב בכוח במבצע הצגת חייו, עד שזקס, במשחק מדוד, הופך לאמפטי לו, נכלם מזהירות העבר שלו כילד וכנער לשימור הפרופיל הנמוך שלו לבל יחבל. ובאולם יושבת אישה זעירה, גבולית, מכמירת לב, אוצרת זיכרונות ילדות טובים מהסטנדאפיסט הכואב-פצוע, ולמען השניים האלה הנשארים אתו עד הסוף ולמען עצמו, הוא מבתר את נפשו לחתיכות, חתיכות. שידעו. שיישאר תיעוד ממנו.
דרור קרן, סחוף, דק, מעובד, קורע אותנו בביצוע שלו, גדול הדיאפזון. הוא משחרר בדיחות גסות בפיתולים מיניים מרהיבים, הוא צועד, דוהר, הבעות פניו מתחלפות לאלף פנים במהירות האור. הטקסט נורה, בלי רחמים. גרוסמן בפיו של קרן צוחק באירוניה ארסית על הכול: על מרבצי הראדון במרתף בו אנו צופים עכשיו בדובלה ג'י, על הנתנייתים שכל שני מתושבי העיר הוא בתוכנית להגנת עדים, על תשלומי המזונות שלו לחמישה ילדים משלוש נשים וגם שואל אם גבר מדארפור עומד בעומס כלכלי כזה.


איה גרניט שבא


ופתאום הוא פונה לחברו השופט וקובע ש"צריך אלחוש כדי לעבור את הדבר הזה", ממשיך לשלוף בדיחות, מצחקק עם הקהל חסר השקט, החושד שהאיש המזדקן עם העור הגווילי עושה עליהם מניפולציות לא ברורות, לא מצחיקות בעליל. ואז, גרוסמן בפיו, הוא תוקף את המושג חשבון נפש - תחזוקה שוטפת יקרה, מעבר לאמצעיו ועובר לקינה עצמית אמתית: סטנדאפ הוא בידור פאתטי "מריחים לנו את הזיעה" להצחיק אתכם.
ומה שמערער אותו הוא הפגישה עם פיץ', האישה הגבולית שעושה איה גרניט שבא. נוגעת בלב במשחקה, בעימוד הפיזי של אמה, זהרירה חריפאי. במילים ספורות היא מדגישה שאינה משתתפת במיצג חייו. היא זוכרת את רגישותו בילדותם, את יכולתו לראות בה יופי מעבר לצורתה הכבדה-זעירה גרוטסקית.


דרור קרן


ובינתיים הקהל חציו גועש. לא קיבל תמורה לאגרה. יש מורדים. אלו האלימים, עושי צרות, מהזן ששפט השופט בדימוס, אבישי לזר. והאלימות הזו משחררת טקסט פוליטי מגרוסמן-קרן: מאיפה הם, הוא מברר, מאלקנה, מאריאל, מאפרת, הם עונים, "אז מי נשאר להרביץ לערבים.. קחו עוד דונם, עוד עז, קחו עדר עיזים, את כל ענף הדיר, קחו את המדינה, הא, כבר לקחתם", משחרר קרן בזהירות.
ואז מרעיד קרן את ליבת המחזה: יתמותו של דובלה ג'י עת שהה במחנה גדנ"ע בבאר אורה. התעללות נערים הורמונאליים בו, שתיקתו של חברו, אז נער בהתאהבות, עכשיו השופט באולם. הודעה מחוספסת יבשה על התייתמותו מנערה-חיילת. רס"ר שמשלח אותו עם נהג לבאר שבע מבלי לעדכן אותו ממי התייתם. הוא לא מעז לשאול. הנסיעה הארוכה עם נהג שמחליף פנים, מזועזע שהילד שאינו יודע מי מהוריו מת ולא מעז לשאול, מחכה כאילו סביל עד להלוויה בגבעת שאול בעוד הוא מבצע סלקציה בראשו מי מהוריו נועד למוות, למרות שהוא אוהב אותו יותר. וקרן, בביצוע הכי קורע, עם הטקסט הלא צפוי של גרוסמן מדמיע את הקהל, כי לא אפשר אחרת וממצה מעמד של הלוויה מנקודת מבטו של דובלה, הילד המוכה, כי אז לא ידעו בדיוק לחנך בלי מכות ומרים עצמו על ידיו, דוהר עליהן למרחק בטוח מקרבת אביו.
זהו המופע האחרון של דובלה ג'י וכפי שמנסח גרוסמן: "אין יותר חלוקת דובלה היום". אבל יש חלוקת שבחים גדולים לעיבוד ההצגה הזו, למהדקי הטקסט שלה, לבימוי ולמשחק של דרור קרן, המציף את צופיו בדמע ושחוק ומאלץ אותם גם למחשבה על התקופה ההיא של דור ב' לשואה, שהרי עוד מעט לא יהיה מי שיספר עליהם.


צילומים: ז'ראר אלון

הצג אתר רגיל

דפי הנגישות באתרי 022 נבנו בהתאם לתקן נגישות WCAG 2.0 - AA