המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
ביקורת: נשמה את לא אשמה - תיאטרון תמונע
![]()
אישה משוטטת לפני קהל, משרטטת את קורות חייה הקשים בילדותה המאוחרת, מנסה לברר ולבאר מהו הדימוי הנשי שלה, בשיתוף פעיל מאוד של הקהל
זה היה מופע מאוד לא ברור בתחילה. אחרי הרבה תהיות, חיוך מבויש, פתיח איטי
מתוכנן ככל הנראה, שלפה היוצרת, גוני פז, דף בריסטול והעבירה לאחד מהקהל.
הוא קרא טקסט כרונולוגי על ילדותה. שוב העבירה טקסט נשלף חדש למישהו אחר בקהל והוא
הוקרא. הסצנות הללו של ההקראה נשנו שוב ושוב עד שהקהל קלט שהוא חלק פעיל מהמופע ושותף
לתולדותיה של אולי גוני פז, על כל המאורעות הטראומטיים שעיצבו אותה או מישהי אחרת,
עד הלום.
מהטקסט שהוקרא, גם בידי שחקנים, הובן שמדובר באישה שעברה השפלת אונס
על ידי מורה לקראטה. שאימה, כנראה יודעת עליה. שהיא מפחדת משפת הגוף שלה בהתבגרותה
ומנסה לצמצם אותה שלא לעורר פרובוקציות, כי זה מה שהשתילו בנו: לא לעורר
פרובוקציות שלא לעורר יצרים. להמחשה, היא מראה באיי- פד סדרת תמונות חיזור של
אפולו אחרי דפנה, ההופכת למאיימת ככל שחיזוריו הופכים לאלימים, עד הופכה עצמה לעץ
דפנה שלא ניתן להתעלל בו. אם הבנתי נכון, בסצנת התלבשותה בדקורציה של בת הים, היא מסמלת מוגבלות התנהגותית שנכפתה עליה כאישה
או שהיא כפתה על עצמה. ובשירתה היא מסמלת, בלי להתחשב במילים, סוג של קינה, נועם
שקט בהפקת קול פיאנו מעובד.
כשהיא מתכננת נקמה, מגיע המופע הצורני לשיא אסתטי. פז עיבדה, בעזרת צ'הירו
אישיאמה, טקסט מתלהם מלחמתי ביפאנית, עם כוריאוגרפיית קרב חרבות יפהפייה,
נעזרת בנעלי סטפס שחור-לבן לרקיעה קצבית של מהלך קרב עם אקרובטיקת חרב. יופי של
סצנה, כמו לקוחה מסרטי הסמוראים. על הקרב הזה היא חוזרת בווריאציות שלוש פעמים, בהסבר
כי אינה בטוחה שאכן הרגה ממש את מי שהתעלל בה בילדותה.
זהו ניסיון בימתי. לא שווה לכל נפש. בעיקר הוא מפגן חווייתי. אין בו
תוכן ממשי. יש בו אסוציאציות מובנות. הוא לא קצבי למעט הקרב הסמוראי. מה שעלה
ממנו, באותו ערב, הוא אינטימיות, שפז חלקה עם בני משפחתה וחבריה וכישרון מופגן של
יכולת תנועה ושירה.
מאת ובהשתתפות: גוני פז
ליווי אומנותי: אנה זק, רז וינר, יאיר ורדי
עיצוב תאורה: אמיר קסטרו
עריכת טקסט: רז וינר
יעוץ וסיוע אמנותי והפקה: מאי אלון
הצג אתר רגיל
