המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
ביקורת: הכינור - תיאטרון תמונע
![]()
גבר מרובה ימים חוזר לעיר נעוריו, פאריז, אליה נמלט עם הוריו מברלין. שם, בנעוריו, חווה רובד נוסף ממלחמת העולם השנייה כיהודי. שם, בחוזרו לאתרי נעוריו, עולים לפניו כל מאורעות חייו בדחיסה גדולה. מאת ובבימוי גילי ונמרוד שנית
בכל כך הרבה אלמנטים מעשירים השתמשו יוצרי ההצגה, "הכינור",
גילי ונמרוד שנית, כדי להאדיר מסר על שורדי וחבוטי מלחמת העולם השנייה, באמצעות
גיבור אחד. כדאי למנותם: ההצגה מולכת באמצעות סרט דומיננטי שמעורבים בו תוכן ריאליסטי
עם מעמדים סוריאליסטיים בתוספת ציטוטים מתוך "חנויות הקינמון" של ברונו
שולץ, בכיכובו של השחקן הוותיק, ניסים זוהר. הוא משולב בבמה חיה, שבה משפחה
ברלינאית יהודית חווה, לתדהמתה, תלאות והשפלה. יש בו מוסיקה נוכחת מלודית בגוף
הסרט, רובה בז'אנר הוואלס הפריזאי שהלחין נגן אקורדיון נהדר, אמיל איינבינדר.
יש זמרת, רויטל רביב, שגם מדבררת הגיגים משל ברטולד ברכט וברונו
שולץ. כל הטכניקות משולבות זו בזו להמחיש קורותיו של קשיש בן שמונים, נגן כינור, שיוצא
לפריז כדי לפגוש בנעוריו הקשים במלחמת העולם השנייה, דרך משקפי הזקנה.
משפחתו בברלין מתוארת, בבמה החיה, בתקופה הטובה המוטמעת שלה בברלין, בהידרדרותה
בשל הנאציזם, בריחתה לבלגיה ולפריז, מקום נעוריו של הילד, בוז'ו, משם עלייתו לארץ.
במעמדים בימתיים פלסטיים וגם גרוטסקיים, ניתן להבין שהמשפחה היא "אוסט
יודן" במקור, שסיגלה לעצמה אורחות חיים גרמניים קפדניים ביומיום שלה, בהאמינה
שכך רואה אותה הסביבה. האב כנר, ילדו כנר, לרוב בהרכבים קאמריים. תרבות גרמנית מככבת
ביומיום. אף שהסבתא דוברת יידיש, היא מסתגננת בהדרגה לגרמנית שבורה. הילדים
מחונכים על פי הדייקנות הגרמנית, שמטביעה בהם הסבתא. סצנה בוהקת גרוטסקית וקצבית
של עריכת שולחן לפי כללים נוקשים, הופכת למחול מטורלל אובססיבי, בכוראוגרפיה
אפקטיבית של דפי אלטבב. זו גם סצנת הבריחה שלהם מברלין על מטלטליהם, עלייתם
לרכבת בפנטומימה מרשימה, בהתבלטות התאורה הדרמטית של יאיר סגל. והיא זו
שבנתה סצנת לימוד דינאמית של השפה הצרפתית למען התאחות במולדת החדשה, הבוגדנית
ליהודיה.
בסצנות הללו ואחרות מובחנת תנועתו הגמישה, ארוכה, אלגנטית של איליה
דומנוב, "איש הרוח" בבמה החיה, פליט מאוקראינה שפוגש את גיבור הסרט
בדירה מושכרת בפריז, אחד מארבעה בבמה החיה. טובים גם ביצועיו התנועתיים של אופיר
נג'רי בשני תפקידיו כפליט מוסלמי ו"איש התקווה". אמינות במשחקן הן גבריאל
נויהאוס כמוכרת וכסבתא נוקשה ורכה גם יחד ואתה מרסלה גומז, גם היא בשני
תפקידים כפליטה בפריז וכ"מסירות ועצב". שתיהן משלימות תיאטרון תנועה
יצירתי לארבעה.
אלא שהבמאים התאהבו בסצנות התנועתיות המוצלחות הללו ונאחזו בהם
ארוכות. כך גם המצלמה, המשוטטת באיטיות שוב ושוב על הבעות פניו המהורהרות או
המיוסרות של ניסים זוהר, שהוא גבר יפה ונראה נהדר בגילו, אבל מתנהל בתוך משחק בגוון
מוחצן-מיוסר.
הכינור. צילום: נמרוד שנית
נותרה שאלת המינון - בכול. בעריכת הסרט מנותח מקום להצפת געגועים מנומקת אל ילדות מטופחת. נוספת לה
המעמד עם זמרת על דקלום מסרים ספרותיים. זה מתחבר עם סצנת נגני הכינור בכיכר, יפה
ככל שתהיה, אבל ארוכה מידי. זו תמיד הסכנה של התאהבות בחומר ועריכה חומלת מידי.
אבל אל לנו לשפוט. ההצגה היא בבחינת אתר זיכרון לשתי משפחות שרובן
נספו בשואה. מתעורר רושם שהיא מוצגת בפנינו, אבל לא מיועדת ממש לנו אלא לתפוצות
באשר הן שם. זו, כנראה, גם הסיבה שהיא מדוברת ברובה בצרפתית, יידיש, גרמנית וקצת
עברית. יגידו שזו האותנטיות של הסיפור. שכך אירע. לא רק. זו גם פרקטיות של הפצה
נוחה.
הצג אתר רגיל
