המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
ביקורת: שק שינה - תיאטרון דימונה
![]()
פרופסור לפסיכולוגיה מצליח נעתר לפגישה עם חבריו שאותם לא ראה 33 שנה. את זיכרונותיו מאותה שנה בה שהה איתם במכללה הסביבתית בשדה בוקר - הדחיק. הפצע המוטמן בו נפער מחדש בהסכמתו למפגש "תיקון" ביוזמת הקבוצה, כשקודמת לו הצטרפותו לקבוצת ה- whatsapp שלהם, שכבר בה נחשפים המניעים המורכבים-מבולבלים- מזויפים של אנשיה. מחזה מאת אורי וידיסלבסקי ונעמה שפירא, מבוסס על סיפור קצר של פרופסור אבי בסר.
זהו,
לכאורה סיפור כמעט קלאסי של פנימיות בכל העולם: תמיד נמצא הילד ההוא, החלש, השמן,
השונה, שקבוצה ביריונית נותנת טון במוסד, מתעללת בו לקול תרועה אקטיבי או פסיבי של
חניכים. זה קורה בפנימיות דרום אפריקניות, שם הכרתי, אישית, נער שרוט כזה,
באוסטרליה, בבריטניה, בארצות הברית ואיפה לא. וזה קורה גם בארץ , אפילו בפנימיות
מהוללות כמו בית הספר החקלאי של אז, כדורי, וגם במכללה לחינוך סביבתי בשדה בוקר.
השאלה התמידית היא מה עושה אדם עם ההתעללות הזו כשהוא מתבגר ומה עושה הסביבה
המידית עם ההתעללות שעבר אם היא יודעת בכלל.
זהו
סיפור שעבר פרופסור לפסיכולוגיה, אבי בסר, היום המשנה לנשיא במכללת ספיר,
שפרסם סיפור קצר על ילדותו בדימונה, על היותו ילד שמן, מוכשר, שהחליט על דעת עצמו
לעבור למכללת שדה בוקר לחינוך סביבתי בהנחה שתווית העילית שלה תועיל לו. הוא חווה
שם סבל מתמשך, התעללות פיזית ומילולית מצד החניכים, מבלי יכולת להשיב להם. כל
מוצ"ש בבית הפך לחרדה מהחזרה לשם: צפי וחרדה מהתעללות חוזרת ונשנית. כעבור
שנה משחש שלא יוכל לעמוד בסבל הזה, חזר לדימונה. הפצע המדמם שלו, מחובר למבנה
נפשי, לכישרון, להתמדה, לעבודה מפרכת, ככל הנראה, להפחתת משקלו - הפך למנוף קידום לקריירה שלו. הפצע נגלד, הוטמן
היטב בתוכו עד שלדבריו לא זכר כמעט דבר מאותה שנה. עד כאן זהו סיפור שקרה לאלפי
ילדים-נערים בפנימיות בכל העולם. הוא התחתן הוליד ילדים, בנה קריירה.
המפנה
מתחולל כשהוא מקבל טלפון מאישה שמזמינה אותו למפגש מחזור של הכיתה בשדה בוקר,
למרות "שלא שרד". צמד המילים הללו הן תמרור סכנה לאשר יתחולל והוא,
כפסיכולוג המתמחה בהבנת ניסוחים ובמסתתר מבעדם, סופג את הניסוח ולו כדי להתחבר
אליהם ולשמוע מה קרה להם, ובעיקר לו מאז. כבר התחברותו לקבוצת ה – whatsupp של המחזור הייתה צריכה
להבהיר לו שהוא מעין "תושב חדש" בקבוצה, ושהקבוצה בנתה פולקלור פנימי
משלה במסגרתו היא דשה בכל נושא בעולם בכללו הוא, נידויו, ההתאכזרות אליו, ואולי הוא
אייטם למצפון נוקף שצריך למרק. ועוד היה צריך לדעת כפסיכולוג: שכל הקבוצות
החברתיות האלה, על ההתנחמדות שלהן, אינן תחליף למערכות חברתיות אמתיות. ושמהקבוצות
האלה שום חברות לא תצמח ולא תיוושע. אבל הוא דוהר הלאה אל המפגש הזה בעוד אשתו
מטיחה בו אמיתות שהיה צריך לחשוב עליהן
לפני שנלכד למפגש הזה. זו, אולי, חולשת הסיפור כפסיכולוג, אבל הוא משכנע
מבחינת מבנה נפשנו.
ובמפגש הזה כמצופה, הזיוף חוגג בגדול. לא רק
שהוא מגיע בפוזה של סולח שהצליח כי בידו כלים לפיצוח הנפש, כביכול, אלא שהוא בוחן
את הישגי הקבוצה לעומתו ב- 33 השנים האחרונות. הם לטובתו. הם אגרסיביים לנוכח
הישגיו של השמן הדחוי, זה שהתעללו בו שהפך למומחה לענייני נפש. והמתעללים של אז,
אלו שלא השיגו הרבה, הם אלו שמרימים עליו יד באגרסיביות שונאת כאילו לא עברו 33
שנים.
ונשאלת
השאלה, למי עזר המפגש הזה. האם הוא מירק את מצפון הקבוצה, כולל אלה שהודיעו לו
ששנים הם מתייסרים בגין העוול שעוללו לו? ומדוע לא עשו עם תחושת העוול משהו פרטי
ולא התקשרו אליו אישית כדי לבקש סליחה? מדוע התאגדו כקבוצה למירוק קבוצתי. זה יותר
קל? ומה עשה המפגש הזה לו? האם חשיפת הפצע הועילה לו? יש, אולי, תשובות
סובייקטיביות על כך של נמעני הסיפור הזה. לא בטוח שיש להקיש ממנו על משהו כללי,
מקצועי יותר, באשר הוא קשור עם מבנים נפשיים מגוונים משני התנהגויות למרות דפוס
התנהגות העדר.
במחזה
שכתבו אורי וידיסלבסקי והשחקנית, נעמה שפירא, מהסיפור הקצר
של פרופסור בסר, אין רגע דל. יכולה להיות תהייה על עצם טוויית התוכן. בשביל מה היה
צריך הפסיכולוג את המפגש הזה? בגלל סקרנותו לבחון את יכולת עמידתו בפניהם כבר עם
קריירה משגשגת אחרי 33 שנה? בגלל הכלים שבידיו לסלוח להם ולעצמו? ומה זו בכלל
סליחה, איזה ערך נפשי יש לה? מה היא מחוללת בנו.
באמצעים
צנומים על הבמה: מין מקט של בית עם דשא להמחשת הדשא בשדה בוקר, כיסאות בתנועה
דינמית, לסצנות שונות, עליהם גם יושבים בצד חניכים ממוללים, רוקעים, נוקשים, אולי
כד לתאר את מצוקות דני הנער השמן, אולי לתאר את בעיות נערי הפנימייה, הודעות של
קבוצת ה- whatsupp מוקרנות בעומק הבמה, ארבעה מתקנים גבוהים מהם
מגיחים-מפקחים המכים את דני מכורבל בתוך שק שינה. כך זורם המחזה בתנופת הבמאי,
וידיסלבסקי. כמוזיקאי הוא מלחין מנגינה מעיקה בטונאליות חוזרת ונשנית, בשינוים
הרמוניים מזעריים, המתבהרת כשיר גנאי שחיברו לו נערי הפנימיה, שכאילו השתכח מאותו
דני.
דינמיות
המחזה תופסת תאוצה בווידאו ארט של ניקו ציבולסקי עם הקרנת הדיאלוגים
המזויפים של קבוצת ה-whatsupp
בליווי קולות השחקנים ואלה נותנים את נשמתם ומקצוענותם למען תפקידיהם. נצנת
מקונן מלאת רגש בשני תפקידיה כרעיית הפסיכולוג וכנערה חדשה מהפנימייה. חנית
כהן מור יוסף, בת דימונה, בוגרת בית הספר למשחק "גודמן", משכנעת כנערה
שהפכה לאם שכולה עם התניה עולזת, עד להתפרצות ההיסטרית של בכי מהול בצחוק. נדב
סגל, במשחק אמין, הוא החוזר בתשובה התולה אותה במצפונו הנוקף כלפי דני מבלי
שטרח אי פעם להתקשר אליו ולהתנצל בשנים שעברו. קובי ילוז, דימונאי, בוגר
"גודמן", משכנע כאיש להרע, קנאי להישגיו של דני בעוד הוא גנן שהיגר
לארצות הברית. ברק שרון, תוצר "גודמן", מפגין מסוכנות אלימה
ועוינות כאילו לא חלפו כל השנים ההן. אבי גולומב בונה תפקיד מורכב של
פסיכולוג שחרף הכלים בידו מתנפץ, ובעזרתם חוזר לתפקודו. אבל לא נדע מה עשתה לו
הפגישה המחודשת עם חניכי המחזור ההוא באמת.
היום,
תודות לרשתות החברתיות, יכולה להתרחש וריאציה על סיפור כזה בכל פנימייה. מתעללים,
אולי מתחרטים, אולי מתייסרים במלל כתוב, שטחי, מתנחמד, מועבר מידית. זה השינוי:
הפומביות, המוחצנות. הרבדים העמוקים נסתרים, כי נפש האדם עדיין לא השתנתה.
הצג אתר רגיל
