לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
מרצה לנושא הזמן ומשמעותו בחיינו, חולת סרטן, חיה על זמן שאול. בזמן הזה, כל דעתה נתונה לבתה מה יקרה לה אחרי לכתה. ההתלבטויות שלה על מה לומר לה כרוכות בשחזור עברה, מה עשתה, כמה שגתה, מה קרה בחיי הנישואין שלה ומה עליה לעשות עכשיו ומיד למען ילדתה היחידה.
נעמי הרשטיין היא מרצה לערך הזמן בחיינו. בתוך הרצאתה, היא מפגינה
חוסר שקט, אובדן ריכוז, בגלל החובה הפנימית שהיא מרגישה ומדגישה בקול: לאסוף את
בתה בת התשע ממוסד לימודי כל שהוא. זה אזכור אובססיבי תמוה לגבי ליוויה של ילדה
גדולה ממוסד חינוכי או מחוג מעשיר דעת, שחמט לצורך ההצגה. לאט, בגלגול הרצאתה על
"תולדות הזמן" ועל כיצד ניתן לנצח אותו - כי היא מצליחה לנצח אותו תדיר
- מתבררים שני עניינים, ליבת המחזה, שכתב ניר שטראוס: האחד, ש"להוציא
את הילדה" הוא מושג כפול: יש להוציאה ממוסד חינוכי כל שהוא בשעת הצהריים או
אחרי הצהריים ובמקביל: יש להוציאה מסיפורי הטיוח הוורודים על חיים, מחלות ומוות, שעטפה
בהם את הילדה למען גונן עליה, עד כינוי המוות כהליכה למקום אחר. העניין השני – קביעתה
השגויה שניתן לנצח את הזמן. את הזמן לא מנצחים. הוא הערך העליון בחיינו, קבוע,
מתקדם, יותר חשוב מגאווה, אהבה, שנאה, כבוד, או יעילות. לא מנצחים אותו. הוא נע
בדריסה קבועה, הנחווית לעיתים כאיטית ופעמים כמהירה. והוא השולט בשינויים שחלים
בנפשנו, בגופנו, במנטליות שלנו, בסדרי העדיפויות שלנו.
הזרז להבנות הללו הוא הסרטן הפוקד אותה בפעם השנייה. זה רגע של אמת,
ועליה לנקוב בשמות המושגים כפי שהם. לקרוא למוות מוות, למען הכן בתה ליתמותה. זה
גם הרגע לעשות סדר ביושרה שלה: להעריך את חיי נישואיה כפי שהם, ולא לעטוף אותם
בוורוד, ולחשוף את המהומות שהיו בבית על רקע בגידת הבעל, אכזבתה ממנו והסתרת האמת
בעיקר מעצמה. וזה גם הרגע להודות שהיא שתלה בבתה בכוח את השאיפות שלה בדבר כתיבה,
ופיתוח שכלתנות והמרצתה להצטיינות, אף שהילדה לא תמיד אהבה את מה שעשתה.
יש אנשים שנצבים בפני מוות ומשותקים בתחילה מהפחד של לא להיות. בהמשך
עם הסכנתם עם המוות הם בוחלים במעטפות ובעטיפות חייהם. הם מבינים בדיוק את העירום
הנקי ששטראוס חותר אליו. זהו סוג של ניקיון פנימי שרבים נצרכים לו לפני מותם. וזהו
התהליך שמבוצע במונודרמה הזו בבימוי תנועתי-מגוון של השחקנית, שרה פון שוורצה,
בשימוש מעודן בווידאו של איתמר לוריא ובמוסיקה של שגיא צורף,
המלוקטת מפרדריק שופן עם מוטיב רומנטי המיטלטל למקצב לטינו-אמריקני. וזה מקסים.
מקדמות הבנה גם התלבושות הפונקציונאליות של מור חמד.
עדי גילת, במשחק
רגשי, מפגין נוכחות פיזית חזקה וגמישה, נעה בתוך דיאפזון גדול של אישה קרייריסטית,
דעתנית וגם נברוטית, המכלה אנרגיה גדולה בתוכה לשמירת סוד מחלתה הראשונה, תחת
להשתמש באותה אנרגיה כזרז להחלמתה. יש במחזה חשבון נפש, רצון למאזן ישר של אישה עם
עצמה, תיקון למען עצמה ולמען בתה.