המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
אימא אמרה שאסור- תיאטרון הבימה
![]()
תולדות היחסים בין ארבעה דורות של נשים במשפחה אחת, הנפרשים משנת 1920 עד אמצע שנות השמונים של המאה שעברה. הקונפליקטים ביניהן, לרבות האהבה, החובה, הדוגמטיות, הצער, הטעויות. השבר, כאשר הנכדה, צעירה בת 16, המגלה שהיא בהריון מגבר נשוי שנוטש אותה - לא מסוגלת לתפקד כאימא. הילדה מגודלת בידי סבתה עד שהסוד מתגלה על כל השלכותיו על בנות המשפחה.
המחזאית הבריטית, שרלוט
קיטלי, משרטטת במחזה שלה, "אימא אמרה שאסור", שנכתב לפני שלושים שנה,
זכה בפרסים שונים, ארבעה דורות של נשים בלבד. הוא הוצג לראשונה בארץ ב-1992 בשיתוף
תיאטרון הספרייה ותיאטרון באר שבע תחת השם, "אימא לא מרשה".
ראשונת השושלת, דוריס פרטינגטון, היא מורה שוויתרה על הקריירה שלה
למען הבית, כי הרוב כך עשו אז. בתה, מרגרט ברדלי, גדלה על מחסור במלחמת העולם
השנייה, עם השינויים הסוציאליים שמתחוללים עקב המלחמה במעמד האישה. עצמאותה יחסית.
כתבנית שמתמידה במקצוע. בתה, ג'קי מאטקאלף, שמועידים לה קריירה אמנותית, הרה בגיל
הנעורים לגבר נשוי שנוטש אותה. מאחר שאינה מסוגלת לאימהות, לא נפשית ולא פרקטית, היא
מעבירה את בתה התינוקת, רוזי, לחזקת אימה, מרגרט, וזו מגדלת אותה כבתה. רק במלאות
לבת שש עשרה אמורים לגלות לה את הסוד שאימה היא סבתה ואחותה היא אימה.
כל הנשים האלה שרוטות. הן מחוברות האחת לשנייה בחובה, במוסכמות באחריות ובעיקר בגנטיקה. היא מאיץ החלקיקים העיקרי של מבנה נפשן. והן, בחלקן, חוזרות על אותן הטעויות של אימותיהן, אף שנשבעו בליבן לא להיות כמותן ואפילו לא להיראות כמותן. האהבה, שצריכה לככב במקום הראשון היא לא בהכרח המרכיב הראשי. קיטלי מאמתת סאגה כמעט מסתורית ביחסי אימהות ובנות, תמיד תלוית גנטיקה, המתגלגלת מדור אל דור וכופתת את הצעירות למבוגרות מבלי שיודו בכך, אף שאינן רוצות את הכפיתה הזו.
קיטלי מדירה כמעט לגמרי גברים מהמחזה הזה. הם נספחים כמעט עלומים, מאיצי טראומות ומיצרי ייסורים. רק בשליש האחרון במחזה נודע לנו שהסבתא רבתא, דוריס, ראתה שאביה מכה את אימה ומסתלק מחייהן. בצל הטראומה, בתקופה פוריטנית סוגדת למוסכמות, משתנית בגלל מלחמת העולם השנייה - היא מחנכת את מרגרט לעצמאות כלכלית. עצמאותה היחסית הינה מחסום רעוע לפגיעותה כשנודע לה שבעלה בוגד בה. גם זה קורה לקראת סוף המחזה. ההרגל והשגרה רצחו את היצר של השניים, היא מאבחנת מוקדם יותר.
המהפכה פורצת עם לידת נכדתה, ג'קי. גידולה כאמנית מופר כשהיא יולדת תינוקת לגבר נשוי. נטישתו היא האזכור האחרון על גברים בחייהן של בנות המשפחה, כולן בנות יחידות. קיטלי מעלה במחזה, כבר אז, אמיתות על אימהות שלא הרבו לדבר עליהן, אלא שנוכח ילודה נמוכה באירופה, תחת מימוש קריירות, והנאה מחיים זוגיים ללא ילדים, נחשפת אמת. חוסלו תגיות: אין יותר אימהות קדושה. אין יותר התניה אינסטינקטיבית לאימהות. לא כל אחת מסוגלת להיות אימא. לא כל אחת רוצה להיות אימא. במחזה מרוככת האמירה בגיל הרך של היולדת. אבל בהתבגרותה ובהתבססות הקריירה שלה, ג'קי אינה מחזירה את ביתה, רוזי, אליה. רק כאשר היא גדולה ממש, היא מגלה בה עניין אמתי. כפרטנרית, יותר מאשר כאם. זה, אולי, המסר המעניין במחזה.
אתי רזניק,
הבמאית, מלהטטת במיומנות בין התקופות השונות
שנכנסות אלו באלו במכוון, בעזרת מסך טלוויזיה שמורה את השנים שבהן מתרחשות
הסצנות. המוזיקה, מלודית ומסמנת מצבים היא של רוני ירקוני. התנועה היעילה
של שרון גל. יש במחזה כמה סופים מדומים, כאילו יצרה המחזאית כמה אלטרנטיבות
לסופו. על החולשה המחזאית הזו מחפות ארבע שחקניות מהוקצעות. זוהי טטיאנה
קוליס-אולייר הסבתא הגדולה שמסכינה עם התמורות, מתקדמת עם הזמנים חרף
התיישנותה. מאיה מעוז, במשחק רב דקויות הבעה, זו שנושאת בנטל האימהות
הכפולה תחת הסוד הגדול ואינה מסכינה עם מה שהיה צריך להתרחש. נלי תגר,
מפגינה דיאפזון של ייאוש, מלחמה במוסכמות, אגואיזם, חתירה ליציאה מהחיים הכפותים
של האימא והסבתא אל עצמאות מלאה. ביתה, רוזי, שמגלמת בתנופה גאיה שליטא-כץ,
כבר יודעת שבגלל קורות נשות המשפחה והסוד שבצבץ לעיניה טרם הזמן, היא אינה רוצה
ילדים.
הרבה אנושיות טמונה במחזה הזה, הרבה החמצות בחיי נשים. ובעיקר יש בו
חישוף הידוע: יחסי אימהות ובנות הן סאגה מי ישורנה. היא אמורה להיות מלאה בחובה,
באחריות, בהקרבה, תמיד במוסכמות נחבאות, ובאחד הדורות גם מתגלה שלא כל אחת רוצה
באמת להיות אימא.
הצג אתר רגיל
