המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
חיית מחמד - תיאטרון בית ליסין
![]()
היא מעצבת פנים, הוא כתב פוליטי. חיים בורגניים נוחים בלי ילדים. אלא שמגיע רגע שהיא רוצה ייצור קטן לחיבוק בלי אחריות מהותית, משהו כמו כלב יורקשיר. הבעל מביא, במחאה דג זהב. נפצחות מריבות. הן מתפתלות להטרפה רבתי, מצחיקה ונפתרת, הולמת בורגנות צרפתית.
המחזאי, פרנסיס ובר, ממחזאי
הקומדיות הפוריים ביותר בצרפת ולא רק, פיצח את הפורמולה של ההצחקה, החל משנות
השישים של המאה שעברה. באמתחתו, על פי ספירתו, 30 סרטים מתוכם 18 תסריטים. שישה מהם
ביים וגם כתב יותר משישה מחזות. והנוסחה עובדת גם במחזה, "חיית מחמד" שתירגם
בשוטפת, אלי ביז'אווי. יש לו
מתכונת לחולל אבסורד סיפורי מטורף, תמיד מנומק, דבר דבור על אופניו, תמיד עם
תוצאות מסחריות מניבות. וכפי שהוא מעיד על עצמו בראיון שפורסם בתכנייה של ההצגה:
למשמעת העצמית שלו, לחריצות, לתהליך הכתיבה הבודד והמייגע - יש משקל אדיר בחייו.
זו לא מוזה, זה שיכתוב מושכל, עיקש, מנפה, עד לבוהק האחרון, כמו שמעיד על תהליך
כתיבה בכלל הקולגה שלו, ניל סיימון.
ב"חיית מחמד", הוא שוב בנישה המציצנית-צוחקת שלו על הבורגנות הצרפתית. הזוג האגואיסטי, החיים הנוחים, האוכל, האלכוהול, קצת חברים, תמיד קריירה, והפעם גם חסך יזום בילדים, שלא לערער הרמוניה אגואיסטית יומיומית. אלא שלצורת החיים הזו יש מחיר: סוג של שיממון, של ריק, של אגרסיביות כבושה דו צדדית, ככל שהשנים נוקפות. וכדי להעלים אותו דורשת האישה, מעצבת פנים, כלב חמוד לחבוק אותו, בקשה שמעוררת את אגרסיות הבעל, המביא תחתיו דג זהב. היצור הדומם המשייט הוא תחילה קטליזטור למריבה, בהמשך הוא מין מקשיב דומם-סופג. אלא שבמסגרת נקמת האישה בבעל, מוכנס לבית מחזר נטוש מאז, ומאותו רגע מתחילה הטרפה מפותלת ששם הקוד שלה הוא קווקז. קווקז שלו. קווקז שלה. סימטריה היסטרית המובילה לפתרון, לא חשובה תוחלתו, כי הוא צוהר מדמיין להמשכים משוגעים.
האירועים המתגלגלים האלה מבוטאים בדינמיות בבימוי ממולא בפאנץ' ליינס של אלון אופיר, על
רקע תפאורה בורגנית-עכשווית של דירות פריזאיות
בעיצוב אורנה סמורגונסקי, עם תאורה בוהקת ומתעמעמת של ראובן וולנר. סדר
החיים המופר מלווה במוזיקה קליטה-מלודית של שמוליק נויפלד.
רמי הויברגר, הבעל, גולש מידי פעם למשחק בסגנון הפארסה, מלווה דגשים פיזיים גדולים, בעוד נתי קלוגר מתחזקת אישה דוגמטית קשה משהו, חרף מקצועה, הגולשת להרפתקה בחוסר מיומנות פתטית. קלילות המשחק של דב נבון, כניסות ויציאות הסערה שלו לבמה וממנה, התנועה הגמישה שלו לאורכה, הנאיביות הממזרית שהוא מייצג, העוויתות הזעירות הלא רצוניות של יד על מפשעה - גונבות סצנות מהשניים בגדול. הרמונית לו בתנופת אישה משתלחת שאין לה להפסיד היא ירדן גוז, המייעדת לעצמה ולבנה חיים משודרגים, נשענים על משפחה פריזאית.
הפורמולה הצרפתית הזו של אגואיזם נאור תמיד עובדת. ובר מלהטט בצחוקים על
בורגנות צרפתית עכשווית הקרויה, בובו = בוהמי-בורגני. גם כשהיא מסתבכת היא מחזירה
עצמה בזריזות לסדר הנוח, הקיים.
צילום: כפיר בולוטין
הצג אתר רגיל
