המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
פתאום דפיקה בדלת - תיאטרון הקאמרי
![]()
חמישה סיפורים קצרים של אתגר קרת, דנים ביומיום הרגיל וגם ההגותי של כולנו. כולם, פחות או יותר, נוגעים בסוריאליזם. הם מטופלים בטכניקה תיאטרונית יצירתית. זו מדריכה אותנו להסתכל אחרת על כל סצנה וסצנה ולהפיק מהטיפול הייחודי של בובות, וידאו, מפעילים, צלמים, שחקנים וחפצים - חוויה תיאטרונית מועצמת.
זה הכישרון של אתגר קרת לייצר
סיפורים כאילו יומיומיים שלתוכם משתרבב הלא צפוי, החתרני, המצחיק הדקיק, המאלץ את
הצופה להתחבר לחשיבה כמעט פילוסופית המוטמנת בסיפורים הללו. אלו הם: "פתאום
דפיקה בדלת" שהוא מוטיב פתיחה הסוגר גם את המחזה כבמעין קודה מוזיקאלית,
"בוקר בריאות", "יקומים מקבילים", ו"דג הזהב" כולם
מ"פתאום דפיקה בדלת", ו"יורים בטוביה", מתוך "אניהו" ו"הצלחה"
מתוך "געגועי לקיסינג'ר".
חובר להצפתם בזויות תיאטרוניות אחרות לגמרי
הוא הבמאי, צבי סהר והדרמטורג עודד ליטמן שיצרו בהצגה
"פתאום דפיקה בדלת", סוגה תיאטרונית שונה וממריצת מחשבה. סהר, בחיפושיו אחרי
שפה אמנותית שונה, טרייה, אחרת, השתמש בטכניקה שפיתח, pappetcinema בה מתבצעת פעולה אינטגרטיבית בין אובייקטים
מיניאטוריים ובובות מופעלות בדקדקנות על ידי מפעילים בצמוד לקרשי הבמה ולא רק, כשהן
מצולמות בידי צלמים על הבמה, תוך שהם מועלים מידית לווידאו בהגדלה. כך נוצרת תמונה
מזווית ראייה התחלתית מיניאטוריות, מוגדלת בווידאו, תלויה בעבודת המפעילים והצלמים
ושזורה בעבודת השחקנים. כולם בעשייה הבימתית הזו. זהו עושר חזותי הדורש ריכוז
וצפייה מחודדת שלא להפסיד כלום מהטכניקות המוצגות. העין נעה בזריזות ממצב למצב,
מתעכבת ויזואלית על סצנת בית הקפה המקסימה, מיניאטורית ומוגדלת בווידאו ומשולבת
בשחקן, בסיפור "בוקר בריאות". עת נופל הגיבור הוא מצולם על קרשי הבמה
בזווית הכי לא שגרתית, וטרם נופלו מצולמות הרגלים המיניאטוריות הכושלות. העין לא
שבעה מהלהטוטים היצירתיים ב"דג הזהב" ומתפעלת מפעלולי הכלב ב"יורים
בטוביה", כולם בובות ואביזרים שיצרו גילי קוזין אולמר, יאנה מלישב ואמירה
פנקס, מופעלים ברגישות ובדייקנות בידי גוני פז ואיילת גולן, מצולמים
על ידי איליה קריינס ודני חליפה בזוויות הכי לא שגרתיות. זו הפעלה
רבתי הדורשת צפייה אקטיבית מהצופה.
העבודה האינטגרטיבית של הצוות מפיקה מעופר
לאופר תאורה מסתורית, מרתקת, המאירה גבב חפצים, מסגרות משקופים, תריסים ישנים
ההופכים למדרגות בצילום ומיני עמודים – קומפוזיציה מאוזנת שעיצבה איה צייגר.
את כל העשייה הזו שניכר עליה שנעשתה בתוך חיפוש מתמיד לגיבוש אופטימום של כל סצנה,
מעבה המוזיקאי גיא שרף במין רחשי רקע הולמי התרחשויות סיפוריות.
ארבעה, אסף סלומון, שמחה ברבירו, יובל
סגל ונטע פלוטקין, מספרי הסיפורים, מפגינים משחק ישיר, לא מתלהם,
מרוכז, בתוך מעבר לא תמיד גמיש מסיפור לסיפור.
בעיקר זהו תיאטרון אחר, אסתטי, מדוקדק,
מרוכז, שלוב בטכניקות קולנועיות, נסמכות על מפעילים וצלמים, שיחד עם השחקנים הם
צוות מהודק. כל החיבורים הללו מותכים האחד לשני ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה, יפהפייה.
הצג אתר רגיל
