המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
מיכאל קולהאס תיאטרון הבימה
![]()
פעולת צדק פרטית של סוחר סוסים מהמאה ה - 16, פוערת צוהר למבנה נפשי של אדם ישר שנעשה לו עוול משווע. הוא מתפשט מכל רסן, מכל אומדן תוצאה, עד להפקרת משפחתו, חיסול הונו, שכירת פורעים ושריפת ערים. הצדק הדו-כיווני מתקיים בתיווכו של מרטין לותר, מייצר זרם אמוני נוצרי טרי, אז, כשברקע להפעלתו נצבים אותם אנשי מנגנון מושחתים.
בתיאטרון "הבימה" מועלה המחזה,
"מיכאל קולהאס", בבימויו של אילן רונן, לרגל מלאות 100 שנה לתיאטרון.
הוא מועלה באותה מתכונת בימויו משנת 1986, שהוצג בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של השחקן
המנוח, יוסף כרמון, בתפקיד ראשי. אז זכה המחזה להצלחה בפסטיבלים בינלאומיים. תכנו
הוא אקטואלי לתמיד באשר מגולל עוולות ושחיתות שלא השתנו ותוארו באמצעות דמות
ספרותית כמו מיכאל קולהאס, שעונה על איש דוגמטי דומה שהיה. למימוש צדק הוא הורס את
משפחתו, נוקם באלימות פראית לא מתכלה, ללא רוויה מנקם, והופך, למעשה, לטרוריסט
בלשון ימינו.
טיעון נוסף של רונן להחזרת המחזה נעוץ בסוגיית
הציות לחוק והוא מקביל אותה לאקטואלית הסיפור המביש של אלאור אזריה, רוצח מחבל , כשמאחוריו "הפמיליה" הקיצונית שבזה לחוקים במדינה, אלא אם הם תואמים
את תפיסתה, מעוותת וגזענית, בכל הקשור לציות לחוק. השוואה מוזרה.
לנסות לשמר בימוי של אז, כשההצגה נגמרת, כשמה
שנותר הוא צילומים מוטמנים ו-dvd,
זה ללכוד קסם שכמעט תמיד פג, מלווה בתוגת הבמאי. כך שבעניין רצון ההחייאה הפרטי
שלו את בימוי קולהאס, צודק רונן: מעטים זוכרים בימוי מלפני שלושים-ארבעים שנה. אני
שצפיתי אז בביצוע של 1986,זוכרת רק את קורמן-כרמון ואולי את מלאך המוות עם החרמש.
ובבדיקה, גם רבים מחברי אינם זוכרים את בימוי ההצגה של רונן, אלא את כהות ההצגה,
החרמש, ואת קורמן.
להחייאת הבימוי של אז ציוות רונן שותפים
מהצוות של אז: רבקה משולח המתרגמת, רות דר התפאורנית, דן הדלסמן
המלחין, שהחליף כלי נגינה מסורתיים בכלי נגינה עכשוויים, גיטרות וסינטיסייזר ויהודית גרינשפן שעיצבה מסכות וגולגולות
ושלדי סוסים.
ולאזכור: חיבר את הנובלה היינריך פון
קלייסט ב - 1810, נסמך על סיפור שהתרחש במאה ה – 16, שעניינו עוול שנעשה לסוחר
סוסים הלוקח את סוסיו למכירה בדרזדן דרך נסיכות ונדרש על ידי מנהל אחוזה לתשלום
דמי מעבר שלא נדרשו ממנו בעבר. הוא נאלץ להשאיר את שני סוסיו כמשכון, כשהם הופכים
לסוסי עבודה מורעבים ומוזנחים ומשרתו מוכה. כשמתבררת תרמית המעבר דורש קולהאס דמי ריפוי למשרתו והבראת סוסיו. בתחילה הוא נעזר
ברשויות החוק. משאלה מתעלמות מדרישותיו, צפות בו תכונות רדומות קיצוניות: דחף
הרסני למימוש צדק פרטי, אלים, פורע, פוגע ושורף ערים בזו אחר זו. הוא רוצח בחוסר
הבחנה, גורר בפעולותיו שאלות נוקבות על מידתיות ומוסריות. בתיווך מרטין לותר, מייסד
הזרם הנוצרי הלותרני, נבנה למענו ולמען הממשל צדק דו כיווני: בראשון מוחזרים לו
דמי הריפוי למשרתו וסוסיו מטופלים כראוי. בשני, האזרחי, הציני, נגזר עליו מוות.
לחזות במחזה עכשיו במתכונת של אז הוא להדוף
עצמך אחורה בזמן. ועדיין המחזה עומד במבחן זמן. הבימוי דינמי, יוצר מעמדים אפקטיביים
מנצחים, משולבים בתפאורת הפאנלים של דר, חלקם צונחים מהתקרה, נשענים על חיתוכי עץ
של יעקב פינס. התלבושות הקודרות-מדוקדקות שלה, אמינות. מלאך המוות אנכרוניסטי
בתכלית, משהו ממש מאז. מעמדי יצירת הערפל יפים, ומרשימות עבודותיה של יהודית
גרינשפן, בפרט הסצנה עם שלדי הסוסים. התאורה של זיו וולושין מייצרת אור
דלוח, משפכי אור וגם קדרות. גם עימוד השחקנים בידי עמית זמיר, לרבות כינוסם
למקהלה עשוי היטב. אלא שחיבור השירים על הטונאליות החזקה שלהם שהלחין דן הנדלסמן לתוכן
השוטף של המחזה, נתפסת פעמים לא מתחברת.
קאסט גדול של שחקנים יש במחזה הזה. חלקם
כמו אורי הוכמן בעל הגוון הקומי כחבר ממשלה וקונץ, שמעון כהן גם כמנהל
משק נבזי, נדיר אלדר, רוברטו פולק, גל בן עמרה, גיל
משען, אליעד סודאי – מבצעים כהלכה כמה תפקידים כל אחד מהם.
השתיים, דוית גביש אשת קולהאס ומיטל
נוטיק, אשת השעשועים של הנסיך, משקפות במשחקן נשים ספק כנועות, בונות מעקפים להשגת
רצונותיהן, עד גבול מסוים. יגאל שדה כעורך דין וכמרטין לותר, אמין. אלכס
קרול, היונקר, מאפיין במשחקו המוחצן איש מנוון, מקולקל. מי שעושה קדנצה מרשימה
בתנועה גמישה ובמונולוג קורע הוא נמרוד דגן כמשרתו של קולהאס. תומר שרון,
הוא מספר מעולה, המשתמש היטב בקולו בשני שירים.
פרשנותו של נורמן עיסא לקולהאס היא
ישירה, קשוחה, קשה, ועדיין הוא שולף תום ורכות במינון מבוקר. מרדפיו העיקשים, האלימים,
היוצאים משליטה עצמית, הכבושים תחת מנטרת הצדק שלו הם בפועל מזמן פרעות.
חרף עלייתו של סף הגירוי האנושי, אתו
התיאטרוני, בגלל תקשורת מתעדת אלימות בזמן אמתי וכולנו הורגלנו לחזק יותר, מפתיע
יותר, משולב עם ווידאו יותר - המחזה הזה עומד במבחן הזמן, על כל האפקטים הבימתיים המרשימים
שלו, גם בגלל תוכנו הרלוונטי לכל הזמנים. אלא שתוגת הבמאי תיווצר עת יחזה שוב
בהצגה האחרונה. יוותרו צילומי ההצגה וה-dvd לזיכרון בימויו. כי החיים הם ממש חולות נודדים.
הכול זז, הכול נשכח.
הצג אתר רגיל
