המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
בדמי ימיה תיאטרון החאן
![]()
צעירה יתומה מתעדת מסע רגשי-מתסכל מעצמה אל תוך אימה ובחזרה אל עצמה. היא משחזרת את אהבת אימה הלא ממומשת לצעיר שתיעד ביומן את אהבתו לה. אלא שמעשה השחזור עם הצעיר אז שזקן עכשיו, אינו מצליח. היישום האובססיבי שלה ושברו, הוא אכזבת חייה.
הנובלה, "בדמי ימיה", שכתב ש"י עגנון, פורסמה בשנת
1922 בהוצאת "יידישער פרלאג" בברלין ופתחה את קובץ סיפוריו "על
כפות המנעול" בהוצאת שוקן ב 1952 - אינה סיפור פשוט. ניתן גם להגדירו כסיפור
פסיכולוגיסטי מפותל, שכולו מטעמים לניתוחים של פסיכולוגים מזרמים שונים.
יש בו צעירה בת שלוש-עשרה שחווה את דעיכת אמה הדיכאונית. "מחלת
לב", כך פטרו זאת אז. הזיכרון הכי חי שלה מאימה הוא קולה אליו היא עורגת,
המתירה לה להיכנס אל חדרה. חיי האהבה הלא ממומשים של האם, לאה, מתגלים לבת, תרצה, באמצעות
חברה טובה שלה המחזיקה ביומן מתעד את אהבתה לעקביה מזל, צעיר משכיל ועני. המניעים
של החברה, מינטשי גוטליב, נתונים לפרשנות ענפה: הרצון לנער ולרענן לעצמה את נעורי
שתי חברות אז, לרבות הסודות הרומנטיים שלהן. לכוון, אולי בזדון, את הנערה לסודות
אסורים למען תחפור ותספק הצצה אל נבכי נפשה. להתנאות, אולי, בסוד רב שנים, שגרם לה
סבל באשר לא היא זכתה לאהבה מסורה כזו מעקביה מזל. ואולי זה בכלל השעמום מחייה,
שדחף אותה להפקת רגשות מתעתעים, הרסניים, מבת חברתה.
ומה גורם לבת, אחרי קוראה ביומן, לפלוש אל תולדות האם הכי אינטימיים,
להאמין שזהותה של האם נכפפת אל זהותה כמו כפפה ליד, שהיא מתאחה בה הרמטית, שצעיר
שהפך לזקן יאהב אותה כפי שאהב את האם. מה גורם לה להרוס את חייה, להינשא לו ולחוות
שבר החלום. האם זו גולמיות של נערה, פולחנות שפיתחה לגבי אימה שכה מעט ראתה ממנה, טוויית
אידאל של גבר אוהב, לא אותה, שאינו בנוי לשיתוף ונסחף בחולשתו אחרי הפנטזיה שלה.
עגנון מייצר פיתולים בדמויות, שכולם חומר למחשבה ולפרשנויות.
עיבוד הנובלה למחזה היה יכול להיעשות גם בגוון סוריאליסטי, כי הסיפור
העגנוני הזה בנוי פלסטית לפרשנות צבעונית כזו. אולם שחר פנקס עיבדה את
הסיפור הזה בהדגישה את המודרניזם היהודי של הדמויות, שעדיין קשורות למוסכמות
ולמסורת. היא ייצרה מתח בטקסט דינמי, משתמשת חליפות בלשון מדוברת ובשפה מקראית.
לשמוע שפה מקראית, נהגית כה נקי וטבעי, כפי שמבצע הקאסט של ההצגה - זה תענוג גדול.
משהו במעשה המרכבה המשותף של שחר פנקס עם הבמאית, שיר גולדברג,
מייצר תמיד התניה של הלא צפוי, של היצירתי. כך עכשיו. זכורים עדיין כמה מעבודותיהן
המשותפות ב"תהילה", "סיפור פשוט" ו"אדם לא מת סתם"
לפי סיפוריה של דבורה ברון, בהם הן מטילות זרקור על חיים יהודיים מלאי יצרים,
כמיהות ודרמה.
גולדברג, באינטגרציה לתפאורת מדרגות נוקשה-סטטית של רוני וילוז'ני,
שנעשתה אולי בהגיה משותפת - ניתבה את השחקנים למשחק מאוד פיזי, מאוד קצבי כשהם
עולים ויורדים ומנתרים על המדרגות ומסובבים את הקונסטרוקציה הגדולה הזו, חלקם
בשעטה, לדימוי בריחה ומרדף. תנועת השחקנים הנוקשה ולחילופין זורמת, כמעט
כוריאוגרפית, עוצבה בידי עומר שמר. תנועה תפאורתית נוצרה על הבמה באמצעות סצנה
של משחק כיסאות כוחני, קצבי, עיקש של תירצה, גיבורת המחזה. את המוזיקה הדרמטית
ביסס המוזיקאי, שלומי ברטונוב, על ליקוט קטעים ממוזיקה קלאסית בשילוב הלחנה
שלו. העזרים המבארים הנוספים הם הווידאו ארט של אמיר טל ובובת הכלב
היצירתית של גילי קוזין ויאנה מלישב מסטודיו מרבה ידיים. השעטה ההומוריסטית
שלו, מושגת דווקא בהיעדר גוף של כלב ושימוש בראשו ובזנבו בלבד. וכל העשייה הזו
מוארת בידי רוני כהן.
שני שחקנים צעירים מופיעים לראשונה בחאן: יובל אורון, שצולח
תפקיד כלנדא, מחזר נואש, כל כך אנושי ואור לומברוזו, תרצה. אנרגיות ענקיות
נפלטות מהגוף הצנום והמעובד שלה. היא ילדותית, נואשת, מפנטזת, עיקשת, אוהבת ומאוכזבת.
בכמיהה גולמית של נערה היא נעה במשחקה על פני אוקטבות רבות. אביה, מינץ, דודו
בן זאב, משכנע כאב דואג ומפנק, סומא למפגעי היומן שנתנה בידה, חברת אמה.
עירית פשטן, מינטשי גוטליב, מפרשת את דמות החברה בספק ארסיות-מטיבה. סוכנת
הבית, אודליה מורה-מטלון, מגלמת באמינות דמות דואגת, שנתפסת כבר כבת משפחה,
חלק מהוויית הבית. איש מלא סתירות הוא האוהב, יואב היימן, שצועד בחולשה
בתלם הפנטזיות של בת אהובתו, ומתכנס אל תוך עצמו אחרי נישואיו לה.
יש בהצגה הזו קצביות, בניית דמויות מרתקת של פנקס-גולדברג וביצוע מלוטש
של הקאסט לעוד אחד מסיפוריו המורכבים של ש"י עגנון.
הצג אתר רגיל
