המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
נפוליון חי או מת תיאטרון החאן
![]()
נמאס לנפוליון האמיתי לרבוץ במתחם של נשמות הסלבס בעולם המתים, לכסוס ולחבוט ללא תוצאה בטעותו ההיסטורית: הפלישה אל רוסיה שסימנה את אובדנו. רוחו נמלטת אל החיים, לנהל את הפלישה לרוסיה מחדש, הפעם בלי טעויות. שדיו-שומריו מעולם התוהו דולקים אחריו, מפזרים נפוליונים מזויפים באירופה, לעייפו. הוא מתוודע לעולם קרקסי, לאב שכול תאב נקמה בנפוליון, לנפוליטניות, לרוצח שכיר נפוליטני, לזונות, עד ששומרי השאול מחזירים אותו לעולם התוהו. שם הוא יפגוש שוב את הרוצח השכיר שלו. בהשתגעותו והתאבדותו יקנה לעצמו הרוצח ספק מעמד.
ב – 1970 ביים ניסים אלוני את מחזהו, "נפוליון חי או
מת", עלילה סבוכה, רבת משתתפים, מקננת במאה ה - 19, חוצה מדינות, אוספת
בהתפתלותה דמויות, מסובכת ומסבכת דעת. בעיקר היא נתפסה אצל תאבי ניסים אלוני כעוד
מחזה מתעתע במסריו אבל עוצר נשימה באיחוי מילותיו הנדיר, המפתיע, הכול כך פיוטי והבלתי
נתפס מרוב כישרון מתפוצץ של מחזאי. תשע שנים אחרי, הוצג נפוליון בקאמרי במיטב
תצוגה קרקסית, ושוב, לא סומנה מוכנות הקהל לטקסט המתפתל-פיוטי של אלוני, אולי בגלל
מורכבות המחזה, מין לופ שהיה צריך להיחתך קודם באזמל אכזרי.
היו לאיש הזה מעריצים גדולים תמיד, וביניהם במאי ההצגה, עכשיו
בתיאטרון החאן, אודי בן משה, ששיחק את אחד מגיבורי המחזה, פנטלונה בסטודיו
של ניסן נתיב שתיים עשרה שנים אחרי ההצגה בקאמרי.
צילום: יעל אילן
זהו סיפור על החמצות בחיים. על חוויית כישלון, אולי בונה מהלכים לעתיד. על פטפוט סתרים, משועשע, עם
רוחות העבר, שמא נלכוד משהו מחוכמתן העתיקה. זהו סיכום דברים תיאטרוני מובהק על
המוגבלות שלנו, אבק שכמותנו, על משגים שאינם ניתנים לתיקון, אפילו נרצה וניערך
לכך. ויותר מכך: אלוני חושף תפיסה לפיה סביבת גידול וגנטיקה של אדם הם מקדמי
התפשטותו. ראיה היא סיפורו של הרוצח דון בריגלה שבא מהמיץ של הזבל, מפנטז תהילת
עולם באמצעות רצח היסטורי של נפוליאון בונפרטה, ומגיע אל השתגעות עצמו והתאבדותו.
כבר כמעט מאתים שנה בעולם התוהו ונפוליאון בונפרטה עדיין צרוב
בכישלונו לכבוש את רוסיה. הוא נמלט ממתחם הסלבס של עולם המתים, שם מאוחסנות רוחות
המפורסמים בעולם אל המאה ה - 19 כדי להוליך מהלך שימחק את כישלונו בחזית הרוסית.
דולקים אחריו מנהלי המתחם, מלכי השאול, לילית והברון סמדי, סוג של כהן וודו ופתיינית
חזקה, ואליהם נספחים שדים.
במאמץ לתפסו ולהחזירו הם מפזרים נפוליונים מזויפים ברחבי אירופה כדי
להתישו. הם מפגישים אותו עם רוצח שכיר, דון בריגלה, שנשכר על ידי אב אמיליו
פנטלונה, דמות ידועה מהקומדיה דל ארטה, במחזה אב שכול משלושה בניו באחת ממלחמות נפוליאון.
הם סובבים את נאפולי, מילנו, ורשה, ווגראם, מתוודעים לקרקס, לבית זונות,
לנפוליטניות שהופכות לזונות מחופשות לדמויות היסטוריות בהמרצתו של מנהל
"האקדמיה". במרדף מתבלטת מלחמתה של לילית בכהן הוודו על שליטה בעולם
השאול, זונה מתוך עיקרון. פתיינית ישירה שגורסת שזנות היא מכשיר יעיל אם יודעים
להשתמש בו בשכל.
בתוך ההתרוצצויות המתישות, בין הזמנים וברחבי אירופה, מותש נפוליון
האמתי, ומותש-מובס בכישלונו הרוצח האובססיבי לנפוליון. לבסוף, בתעתועים מתישים,
נלכד נפוליון שוב אל עולם המתים, והרוצח השכיר המשתגע כבר בתקן נפוליון, קונה
לעצמו תהילה ביוזמו את מותו.
זהו בימוי יצירתי של בן משה, נעזר בתפאורה מינימלית של ענת מסנר
ותאורת אווירה מסתורית של רוני כהן. המקסימליזם הוא בתלבושות העשירות מפוארות
של יהודית אהרון. עבודת הקלידים בפאתי הבמה של אוהד בן אבי ובניהולו
עם המקישה נעה גולדנסקי, מתאחה עם הקאסט ששר את קרן פלס ברהיטות (יש
גם שיר אחד של גארי ברתיני), מרהיב בביצוע מלוטש בשיר "מה זה בן אדם בלי
שד", בהפקת קול מלאה של כל השחקנים בהדרכתה של ריקי בוגטין. לתנועה
הנמרצת-יצירתית אחראי הכוריאוגרף-שחקן, אריאל וולף, מבוצעת על ידי כולם
בקפדנות מרשימה.
להצגה הזו גויסו כמעט כל הקאסט של תיאטרון החאן שמפליאים ללהטט
בדמויות. ארז שפריר, מאופיין בתנועה גמישה- קלילה, הוא נפוליאון האמיתי,
ספק אירוני. אריה צ'רנר כובש בתנועתו ובשימוש נהדר בקולו כברון וודו חלש
וכזומבי. מולו, מצמיתה בהופעתה, בכישרונה, בקולה, בתנועתה, נילי רוגל. היא
זונה עקרונית, חזקה עצמאית, שולטת. טרגי בקריצה הוא יהויכין פרידלנדר, האב
השכול תאב הנקמה. נפלא באובססיביות המתפתחת שלו הוא יוסי עיני, הרוצח
להשכיר. ודמות קרקסית קלאסית ומנהל "אקדמיה" גמיש במיטבו הוא ניר רון. עוזרו, איתי שור, עושה ברמז דמות קומית.
קואורדינציה במטבה מפיק וולף מקבוצות השדים והפולצ'נלות שבהם כרמית
מסילתי- קפלן (בארבעה תפקידים), נטלי אליעזרוב בשלושה תפקידים ביניהם
הבת של פנטלונה המחכה לאהובה בסתיו, יעל טוקר, בשלושה תפקידים ביניהם מריה המעוברת
מנפוליאון, גיא גורביץ' ואיתי שור, כל אחד בחמישה תפקידים, ואריאל וולף,
המלהטט בארבעה תפקידים בביצועים בוהקים.
נכון, אלוני הוא פרה קדושה בשביל מעריציו. זו מורכבות עלילותיו,
נדירות משפטיו, גלישתו המהפנטת בין הזמנים והתקופות, עולם האסוציאציות שלו. אבל
ניתן היה להדק את המחזה, בעיקר ברבעו האחרון. חרף ההגייה הכופרת, זו הפקה עשירה,
הסוחטת מכל הקאסט תואם מרשים של משחק, שירה ותנועה.
הצג אתר רגיל
