המלצות היום

לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?

תפריטים

מבזקים

נושאים

שימושון

תרבות ואמנות

פילומנה תיאטרון הבימה

פילומנה, זונה אנאלפביתית, מתוחזקת בידי נפוליטני עשיר שמצפין אותה שנים בביתו וממשיך להתהולל - מסבסדת בחשאי גידול של שלושת ילדיה באמצעות גניבות שיטתיות מכיסו. היא מתחזה לגוססת במטרה להתחתן אתו ולטרפד רומן שלו עם צעירה. היא לוחצת על נקודת תורפה חשאית אצלו: רצונו להיות אב. הוא מקבל אבהות קומפלט על שלושה בנים עם סייג מענה לתמיד: הוא לא ידע מיהו ילדו האמתי מבין השלושה, במטרה להבטיח להם תמיכה סימטרית. "כי ילד זה ילד", כמאמר המחזה.

ב-1946 כשהוצג המחזה, "פילומנה" של המחזאי, סופר, שחקן ומנהל להקה, אדוארדו דה פיליפו, בנפולי במיטב העגה הנפוליטנית המשתלחת, ותפקידה של הזונה שוחק בידי אחותו של המחזאי, טיטינה דה פיליפו, אפילו פילומנה לא ידעה שהיא כזו: פמיניסטית, אקטיביסטית, לוחמת לשוויון האישה בשיטות חתרניות. עדיין לא ידעו שם לאיית את המושג פמיניזם. דמותה נבנתה כזונה חכמה, סבוכה בפרנסה של אין מוצא, תככנית למרחקים ארוכים. היא מביימת את גסיסתה כדי לזכות בנישואין עם מאהבה בנוכחות כומר, משהם מתבטלים גם תודות לחיותה התוססת, היא מנטרלת רומן שלו עם צעירה, כשכל העת היא שולפת שפנים חדשים מכובעים.

במשך עשרים וחמש שנים, מתחת לרדאר של מאהבה, דומניקו סוריאנו, היא גונבת ממנו כספים, מבססת את ילדיה בפעולה חשאית, מתוכננת, שוויונית לשלושתם. היא מוליכה אותו בחח למחוז חפצה: שם משפחתו של המתחזק שלה יועבר לילדיה. המשמעות בשנים ההן בכל הנוגע למעמדם האמתי של ממזרים בחברה האיטלקית היא החדרתם אל המכובדות וסילוק תוויות הממזרים שרדפו אותם ברכותם, בנעוריהם ובבגרותם.


פילומנה - צילום ז'ראר אלון

עם השנים, תודות לעסיסיות המחזה, ל"חוסר המוסר" שלו, לערכים המוסריים שנצפים בו בסופו בהפקתה של זונה תכסיסנית – נערמו הפקות שלו בתיאטראות איטליה ובעולם ובקולנוע ועליהן חמש הפקות בארץ של תיאטרוני "האוהל", "הקאמרי", "הבימה", שתיים של "בית ליסין" וזו, הנוכחית, בתיאטרון "הבימה".
המחזה הזה זוכה לחיי מדף ארוכים ומחודשים בגלל שילוב ערך מוסף מוסרי שטמן דה פיליפו בקומדיה עסיסית, גדושה בסיטואציות מתריסות, שהפתיעו בפרט את האיטלקים בשנים הפוריטניות היחסיות ההן: לגיבורתו, סוג של סמן לשינוי, מוענקת רוח גבית חזקה לצורך תיקון של עוול דורות, שספגו העשירונים הנמוכים בפרט בדרום איטליה.
את המחזה הזה מביים שוב רוני פינקוביץ' אחרי שתיים עשרה שנים שביים את פילומנה בבית ליסין, בדגש פמיניסטי בהתאם לרוח תקופתנו. יש בו מהלכים מהירים, נכנסים זה בזה, עם אתנחתות קטנות. פילומנה בהתווייתו, ובעיקר בתפיסתה של לימור גולדשטיין את דמותה, היא ישירה, ישרה, אגרסיבית, מניפולטיבית, עכשווית, חפה מכל זולות, תובענית לצדק. אין בה עסיסיות נפוליטנית עממית כמו זו שהפגינה סופיה לורן, גם לא את הסקס הנוטף שלה, על אף שהיא רומזת במשחקה על יכולת פיתוי שעבד היטב בשנים ההן ועל כישלונה בזוגיות בזה שמאהבה לקח אותה כמובן מאליה, טמן אותה בביתו בעוד הוא מקיים חיים פרוצים.


פילומנה - צילום ז'ראר אלון


את האדוניות הזחוחה שלו בתחילה, מקיים נתן דטנר בהשתמשות נהדרת בקול העשיר שלו, בתנועתו הסוחפת על פני כל הבמה בהנחייתה של שרון גל. הוא נהנתן, בוטה, אגרסיבי, גבר של נשים לרגע, מפעיל טכניקות חיזור של פרחים וקולינריה, מתרווח באדנות בחברה הגברית, מתעלם מזוגיות, גם אם כינס אליו את הזונה המועדפת עליו אז. לאט הוא מהסס. נלכד. ואולי זו פרשנותו של דה פיליפו את הגבר הנפוליטני, המכרסם את אהבתו שלו לאישה כי היא זונה, מצב שלא עובר בחברה האיטלקית, ועל כן מצמיח עליה נשים נוספות בערים אחרות.
רבקה גור, מגלמת בהצלחה אשת סוד נטועה כרהיט בבית. הזדהותה המוחלטת עם גבירתה נעוצה באין חייה, הנצבעים ומוזנים מתעלולי פילומנה. נוצרת גם ברית רופפת בין פילומנה למשרת אלפרדו במשחקו המדוד של רוברט הניג. המייצר סוג של איזון בין נעוריו עם האדון, עת רכבו שניהם על סוסים, ניהלו פולקלור פנימי גברי, לבין הזדקנות שניהם. דב רייזר נכלולי כיאות כעורך דין, שנוא בגין דיאלקטיקה משפטית מסובכת בכוונת מכוון שנועדה להתשת האזרח. הגר טישמן, המאהבת, מפציעה מרשימה ודקיקה לבושה בשיק מרשים של שנות החמישים בעיצובו של אורן דר שדייק מאוד במראה הדרמטי ההוא.


פילומנה - צילום ז'ראר אלון


שלושה בניה של פילומנה, שפי מרציאנו, ניר זליחובסקי ודניאל סבג מהוקצעים כל אחד לפי תבניות האופי שעוצבו לו. משעשעים הם במעמדים עם נתן דטנר, עת הוא אומד את דמיונם אליו במחוות קטנים. לשיפי אלוני ייעדו הצחקה רבתי בתנועתיות יתר של דילוגי משרתת תזזיתית. לא נחוץ. היא טובה גם בלי הלהטוט הזה.
וכל ההתרחשויות הללו מתקיימות בדירה הבורגנית נוסח שנות החמישים בנפולי שעיצבה אלכסנדרה נרדי, עם הדלתות המפותחות-כבדות, חלונות ענק אל נוף ירוק, ומיני שולחנות ומזנונים קטנים מעוטרים, כשברקע מתנגנת המלודיה המאוד איטלקית של רן בנגו.
הקומדיה הזו הודפת אותנו לזמן של אז, כשכולם סגדו לנפולי. כשהעיר והאזור היו מרכז הסצנה הטיולית הצנועה, עם כל הצבע, הנוף, השוביניזם, העושר, העוני, התרבות, המוזיקליות הטבעית שלהם והתבססות המאפיה. כל האלמנטים חיו יחד בהרמוניה בלתי נתפסת. היה בהם איזון. לזה מחובר הצד של מהלכי אישה שמתורגמים לפמיניזם. טעות! זה לא פמיניזם. זו נואשות ותחבולנות של אישה שבהיעדר מקצוע ממשי, איננה מסוגלת להרוויח כסף בכוחות עצמה וכל כולה נשענת על כספו הגנוב של מאהבה. כולו מנותב, אומנם, למטרות נאותות לטיוב חיי בניה, אבל כולן נעשות בתחבולות מסורתיות של אישה מוחזקת.

הצג אתר רגיל

דפי הנגישות באתרי 022 נבנו בהתאם לתקן נגישות WCAG 2.0 - AA