המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
אנשים טובים תיאטרון חיפה
![]()
מרגרט וולש מורגלת בעוני ובמעות שהיא מרוויחה. אלו ניטלות ממנה כשהיא מפוטרת מחנות של "הכול בדולר", בגלל בתה המוגבלת הנשמרת בסדירות חסרה. מציעים לה מקום עבודה במפעל בשרשרת ייצור, כי זה מה שיש בשביל אישה נטולת השכלה. בשיטוטיה אחרי עבודה היא נפגשת עם רופא, בן כיתה, שנחלץ משכונת העוני שגדלו בה שניהם. בפגישה נחשפת בחירתה הגאה וגם סוגיית המזל, לרבות ההתניות המזינות אותו.
עוני הוא לא נושא סקסי לכתיבה. הבון טון הוא להתריע עליו ולנסות לשוויין
אותו עם מעמדות משופרים. אלו דיבורים לא אפקטיביים לחיסולו. המעטים שנחלצים מהסלמס,
מייצרים זיכרונות סלקטיביים לגביו, בצמוד
להתקדמותם בחיים המשופרים שלהם. גם המחזאי דייויד לינדזי- אבייר עיכל במשך
שנים את מאורעות ומוראות עוניו כילד עד שחזר אליו ב- 2011 במחזהו התשיעי, "אנשים
טובים", המשרטט את שכונת העוני שלו בדרום בוסטון - כולה מאגר סיפורים קשים לשילשים וריבעים. הוא
מפתיע בהערכתו שהיחלצות של דורות שניים ושלישיים מעוני, אינו מושתת רק על עבודה
קשה אלא גם על מזל.
את המזל פגש בהיותו בן 11, כשקיבל מלגת לימודים לבית ספר פרטי יוקרתי.
שם מבעד לטראומת המפגש עם עושר, טיפוח, ניקיון וסדרי יום מובנים תועלתיים, נפרצה
לו בהמשך דרך ללימודי משחק וכתיבה ומשם – לג'וליארד, לתוכנית מחזאים. השאר כמאמר
הקלישאה, היסטוריה. לא מדויק. עוניו הקדום: אב שמכר יירקות ממשאית, אם שעבדה במפעל
לחלקי אלקטרוניקה - היווה מאגר מפעפע ומזין כתיבה לא רק על אנשים עניים, אלא על
אנשים בכלל, במנעד רחב, חודר ושובר לב.
על המחזה המטלטל הזה, רווי בטוב לב, באטימות השיטה הכלכלית, בדיאלוגים
מהירים, מחודדים, כואבים וצוחקים - זכה לינדזי- אבייר בפרס מטעם מעגל המבקרים בניו
יורק.
תיאטרון חיפה אנשים טובים - צילומים יואב איתיאל
ב"אנשים טובים" מגוללים חלק מזיכרונות ילדותו בדגש על נשים, במרכזן אישה ייחודית – כולן באמצע החיים, דור שני ושלישי לעוני. כולם נשורים מהשכלה ועל כן ביכולת פרנוס לקויה. הם לא גנגסטרים, לא צרכני וסוכני סמים ולא פושעים מסוכנים. הם סתם אנשים נעלמים, שאף אחד לא שם עליהם, שמפנטזים ניסים כספיים במשחקי בינגו בפרוטות אחרונות. הם מתחככים עם עונים המנוול יומיום, מיצרים ממנו פולקלור שכונתי. מבעדו נגלים אנשים טובים, נכנעים ומשלימים עם קשיי חייהם מול השיטה האכזרית. וזה כוח המחזה: מיקוד אפקטיבי ביומיום העני, הנואש, המסכין, הכבוי, המפנטז היחלצות ניסית בעוד הכלום ביד הולך ומידלדל, עם פער מתרחב בין עוני לעושר.
את מרגרט, אם לבת מוגבלת, מפטרים מעבודת הפרוטות שלה בגלל תמרוני חייה
עם בתה המוגבלת. בגיל חמישים ספק אם תמצא עבודה ראויה. הודפים אותה שוב ושוב למפעל
בעמדה בשרשרת ייצור, כי אלה - מוסכם גם על דיירי השכונה - הן יכולותיה. היא לא
מתאוננת. פגישה נואשת למציאת עבודה עם גבר מהשכונה שהפך לרופא וניתק מהעוני, מביא
את שניהם למונולוגים על חייהם. שם נגלית מרגרט לעינינו, גאה, ישרה, שבירה, עצמאית
בדרכה הקשה.
המחזה הזה בנוי על קאסט מסור אידאולוגית לחומר שלו. מכאן גם הישגיו
המרשימים בכל אספקט. זה התרגום של אסף ציפור המולבש ככפפה אמריקנית ליד
ישראלית. כל כך טבעי, שוטף ומאוחה עם
המציאות הישראלית הפריפריאלית. זו התפאורה והתלבושות של פרידה שהם,
קדורנית, שטוחה בתחילה, נפתחת לעומק דירת הרופא ומצטמצמת לסביבת הימורי בינגו
משכנעת, מחוברת לתאורה ולמוזיקה מבארת של מאיר אלון ואלדד לידור.
איציק ויינגרטן מביים
סצנות מהירות, נוטלות נשימה, מהודקות, מחלחלות פנימה לנפש, בהן שישה שחקנים נענים
לו ומפרשים בכל מאודם את דמויותיהם. דניאל ברטוב, הרופא השרוט שנחלץ מהעוני,
משכנע בדיאלוג עם מרגרט. בסצנה שוברת לב בין שניהם, היא מזכירה לו שהוא נפלט
מהעוני בהיות לו אב ממשמע, מדריך, בעוד היא רובצת בעוניה מהיעדר מתווה, חוסר מזל,
בלשונה. אוריה יבלובסקי, בביצוע רגיש בסצנת בינגו, מפגין אנושיות מבוישת.
בעלת הבית, רבקה בכר, מגלמת בהומור סוג של בת לוויה יומיומית לא יעילה, ספק
חמדנית ותמיד הומנית. מורן ארביב גנס היא החברה המחוספסת המתמרדת וכנועה
חליפות לחייה העלובים בשכונה.
המשחקת בדם ליבה, שוברת לב קהל, מדמיעה את רובו, היא אסי לוי.
דקיקה, מתרוצצת, רוטטת מאנרגיות, מעצבים, בקונדסות נערית, כל כך אנושית, חסרת
תיקווה, אופטימית, גאה, פריכה, עד להתרסקותה בסיפור אימהותה. היא מורכבת ומרתקת. עוד
שיא משחקי שהיא שוברת בהינף מעורבות נפשית וכישרון.
זהו מפגש מהודק בין מחזה, בימוי ומשחק נפלאים. זו הצגת חובה!
הצג אתר רגיל
