המלצות היום

לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?

תפריטים

מבזקים

נושאים

שימושון

תרבות ואמנות

אבות ובנים תיאטרון גשר

בצורניות ייחודית ובהיעזרות בווידאו מתוחכם מרבה דמיון, מוליך אותנו יחזקאל לזרוב, האיש אשר על "אבות ובנים" של טורגנייב אל שני דוקטורנטים, אחד ניהיליסט החובר אל בן אצולה לחופשת קיץ בביתו. מתקיימת שם התנגשות בין דורית בין אב לבן ולחברו הניהיליסט, בוחל ברגש, אמונה והומניזם. המהומה נגררת אל בית אצילים נוסף, שלובה בהתאהבות השניים בבנות הבית וגם בביקור בבית הוריו של הניהיליסט. כשהוא נלכד ב"רגש המלאכותי" שקוראים לו אהבה - מתנפץ הניהיליזם שלו. וכשחברו הממוגנט אליו מתאהב, הוא חוזר אל הבורגנות המרגיעה של דור ההורים. האיזון של טורגנייב נוצר כאשר הניהיליסט מת והדוד מתפנה מהאחוזה לגרמניה.

מדהים וויזואלית הפתיח של "אבות ובנים" כאשר דמותו המוגדלת של יבגני בזארוב, גיבור המחזה, השחקן מיקי לאון, מצולמת מוגדלת לפני מסך בצבע כחול. כשהמסך עולה והבמה נגלית, היא מוקטנת, ריאלית, מבארת תנועה מצולמת בתחילה של נשיאת תיק גב על שכמות. בפתיח ריתמי, טקסי, צועדים גיבורי המחזה בסך אל סך פעולותיהם בכוריאוגרפיה תהלוכתית אל תוך ריק כחול וממנו החוצה. הם גוררים כמה רהיטים מבארי מעמד אצולה, בתוכם פסנתר לרגע, עד לסצנת הפגישה של הבן, ארקאדי קירסאנוב , עם אביו ודודו, ניקולאי ופאוול קירסאנוב, בליווי החבר הניהיליסט של ארקאדי, יבגני בזארוב.

בזארוב מבקר שיוזכר רק שמו האמצעי בלי לפני ואחרי, הוא גס, מנוכר, מחוספס, מעליב את האב ואחיו, וממגנט את חברו אל התפיסה הפילוסופית הניהיליסטית: לפרק מוסכמות, להרוס את הקודם, לא להאמין ברגשות. רק במדע. לא בתעתוע הרומנטיות. האהבה בעיניו היא "רגש מלאכותי.... הכול רק רומנטיות, קשקוש, ריקבון, התייפייפות. מוטב שאתייחד עם הצפרדעים שלי" – תגבור ליידע האנטומי שלו.


אבות ובנים אייל לנדסמן


כבר עם צאת הרומן שלו, אבות ובנים ב - 1861 הציף איוון טורגנייב את המושג ניהיליזם - תפיסה פילוסופית שוללת ערכים, מוסדות, אמונות ובעיקר רגש וכל תחושה נוגדת הגיון. יתכן שהתפיסה הזו היא זרז סמוי נוסף למהפכה הרוסית.
באין הסיפור של טורגנייב, משורטטת אצולה כפרית, לאה, איטית, טקסית, אסטטית, רב לשונית, מאוד תרבותית. נטווים מצבים רגשיים עמוסי דיאלוגים בשלושה בתים. באחוזת קירסאנוב פוגש ארקאדי את אביו, ניקולאי, זקן בעיניו, חי להפתעתו עם בת האומנת ויולד לה בן. דודו מוטל שנים בבית, צרוב אהבה נכזבת.
באחוזת האחיות שאימן הייתה חברה טובה של אמו של ארקאדי שמתה, מתקיים טקס חלופת מכתבים שהתנהלו בין שתיהן ובין ארקאדי לבתה, אנה סרגייבנה. בתוך המעמד, מתאהב הניהיליסט באנה וארקאדי באחותה, קטיה.
בבית השלישי של ואסילי בזארוב, רופא צבאי וארינה רעייתו, מחכים וכמהים שניים לבוא הבן המנוכר, הנוטש אותם תוך שעות לאחר שלא ראה אותם שנים. הוא חוזר אליהם רק לאחר מחלתו וסוגר את חייו בביתם.
זהו פרויקט מיוחד של כמעט איש אחד, יחזקאל לזרוב, המעבד, המביים, מחלק המחזה למעין פרקים ששמותיהם נלקחים ממושגים אנטומיים, מעצב במה לריק כחול ומביים הווידאו. כל מהילת הווידאו במחזה מייצרת כמעט כישוף, ששותפים פעילים לה רן סלוין בעיצוב הווידאו, סטניסלב לבאור, בתכנונו והפעלתו, מיכאל וייסבורד בעיצוב הסאונד ויוני לוקאס שמבהיר שפה ודיבור.


אבות ובנים אייל לנדסמן


הם משתמשים בשתי מצלמות שמצלמות את השחקנים במהלך ההצגה מלמעלה ומקדימה. הדמויות המצולמות נטמעות בזמן אמתי בנוף מצולם, וזה מקסים. בו זמנית, הן בריק הכחול בבמה, מתגלגלות על ריצפה וגם נעות ורטיקלית בתצלום המוקרן על מסך בחלקה העליון של הבמה. הן נחות בעלוות עלים, לצד עצים וצמחיה ענפה בחלקו העליון של המסך ובריק הכחול בבמה.
להחדרת אותנטיות, חלק מהדיאלוגים והמונולוגים במחזה מתנהלים ברוסית עסיסית, עניין שמביא למעמדים קומיים נפלאים, חלקם סוריאליסטיים כמו הסצנות של הדודה הזקנה של אנה סרגייבנה, המתחזקת כלב וירטואלי ברוסית ובפנטומימה במשחקה הנפלא של ליליאן רוט. את הכאב המרוסן ברוסית על נטישת הבן הניהיליסט, מציפה פירה קנטר, אמו. נטע שפיגלמן, אנה סרגייבנה, מציפה סצנות בידענות אגרסיבית מלווה בפתיחות, בעוד קוקטיות הססנית- זעירה עולה ממשחקה של רוני עינב, אחותה, קטיה.
חוסר ביטחון במעמדה החדש, נגלה במשחקה של טלי אוסדצ'י כבת האומנת. דורון תבורי משכנע כשריד תרבותי רופס של משפחת אצולה שתיכחד. מיקי לאון, בזארוב, מכונס, מחוספס, רדוף, חושף במשחקו פסיכולוגיה של צעיר מסוכסך עם הרקע הלא אצילי שלו, אנטגוניסט לבורגנות, אולי מתוך נחיתות. אביו, בוריס אחנוב, מייצג באותנטיות נהדרת דוגמטיות של איש צבא שחי שנים בפרובינציה מבלי להכיר בשינויים המתחוללים בחשאי ברוסיה. משחק אמין של צעיר נלהב, ממוגנט לדמות כריזמטית, כמעט מרושעת, מתפכח עם התאהבותו, מפגין אלון פרידמן. ישראל סשה דמידוב מתנהל בהומור דק, ברכות, בהכלה וברצון לרנסנס זוגי. לתפיסתו, הוא באמצע החיים, משהו כמו קרוב לחמישים. זהו, פחות או יותר היה גילם של הזקנים בתקופתו של טורגנייב, שבניהם קראו עליהם תיגר.
אלא שאת כל היופי הרוסי המלנכולי הזה ניתן היה להדק בשליש האחרון במחזה, לאחר שנגלו, בוצעו ומוצו כל ההיבטים הצורניים-ייחודיים שלו. יש בו למעשה, שני סיומים: טורגנייב מחזיר את הסדר הבורגני על כנו, בסלקו הפרעות חיצוניות: בזארוב מומת בטיפוס ובכך מפנה מקום להתאהבות טרייה חדשה של סרגייבנה ומשחרר סופית את ארקאדי מהשפעתו. הדוד פאוול מפנה את עצמו לגרמניה, לאחר שהתנגד לנישואי אחיו עם צעירה שלא מבנות מעמדם. אב ובן נישאים באהבה מבלי להעריך שאהבתם תישחק תחת אלמנט הזמן.
הסיום המקביל של לזרוב מהמם בצורניות המוקפדת שלו. הלוויית בזארוב עשויה בכוריאוגרפיה איטית, מדויקת. היא רקוויאם טקסי, מלווה בצעידה מדודה של מכריו, מוארת בתאורה מכושפת של נדב ברנע. טי שרט לבנים על גופות גברים מעובדים וצנומים עם מגפים ונעלים שחורות. תלבושות תקופה שחורות על נשים של אלין לזרוב. נשמעים אקורדים מהוססים, נוגים של שופן. צעידה קצבית. שקט מהפנט. קסם מתפוגג. סוף.

הצג אתר רגיל

דפי הנגישות באתרי 022 נבנו בהתאם לתקן נגישות WCAG 2.0 - AA