המלצות היום

לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?

תפריטים

מבזקים

נושאים

שימושון

תרבות ואמנות

סיפורו של יעקוב תיאטרון הדרמטיצ'ני פולין

במסגרת פסטיבל בינלאומי למחזות ולהפקות מקור ה - 10 של התיאטרון הקאמרי. כומר באמצע ימיו מגלה שהוא יהודי. תחושותיו מורכבות. בהיזכרות אחורה, הסביבה הפולנית מרכלת על מוצאו היהודי. כך גם הכמורה אף שהיא מדרבנת את השכלתו האוניברסיטאית. הפגישה עם בני משפחתו בארץ וניסיון חיים בקיבוץ מותירה אותו עם השאלה: מיהו. יהודי או נוצרי, או גם וגם. שתי הדתות אינן מתירות לו להתיך אותן זו לזו למען שלמותו הנפשית.

המחזת "סיפורו של יעקוב" בתיאטרון הפולני דרמטיצ'ני, בידי שניים: תדיאוש סלובוג'אנק ואונדריי שפיסאק שגם ביים אותו, נשען על סיפור אמתי של יעקב וכסלר, כומר, שגילה את שורשיו היהודיים ונחשף בעולם גם תודות לבמאית, רונית קרצנר, שהשתיתה את סרטה, "הסוד" בסוף שנות ה – 90 על התופעה המרתקת של התחברות צעירים פולנים זה לזה בוורשה בעקבות גילוי מוצאם היהודי.

התוכן: משפחה פולנית מגדלת תינוק יהודי שהצילה. האם מסתירה את היותו נימול. מפחדה שיתגלה, היא מנתבת אותו לכמורה, למורת רוח האב. הוא מתקדם בלימודיו במהירות, נשלח לפאריז לדוקטורט בפילוסופיה, מתודרך בעידודו של איש כמורה לפוסט דוקטורט. פגישה תמימה עם זונה בפיגל, מפורשת על ידי סוכן, חבר של אחותו, נערה דהה, לאשם בניאוף. האשמה מחזירה אותו לפולין. הפוסט דוקטורט שלו מבוטל.
המפנה נוצר כשנזירה יהודייה מוצאת קצה חוט לקרובי משפחתו בארץ. מאותו רגע הוא נע בין שני קטבים, היותו קתולי והיותו יהודי. הוא פוגש בדודו ובבני דודיו בארץ. מנסה להתאחות בקיבוץ ליד טבריה, שם אולי יתאפשר לו להשתתף אחת לשבוע במיסה באחת הכנסיות ליד הכנרת. בקיבוץ מסרבים. רוצים ביהדותו המוחלטת. הוא מצטרף ליהודים משיחיים, מושלך וחוזר לכנסייה. שם רוצים אותו בלי תהיות ובלי קומבינציות. סופו שנהדף החוצה משתי הדתות. אינו פה והרבה שם. איש חצוי לתמיד.





לא פשוט להתמודד עם חומר כזה במחזה. ראשית יש בו תחקיר טוב על יהודים בפולין וישראלים עכשיו, עדיין מבלי לנמק את שורשי השנאה העתיקה של העם הפולני ליהודים. זו שנאה טרייה שנותרה גם אחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופה שכמעט לא נותרו בפולין יהודים. בה בעת, יש ניסיון לתיקון מלווה במין הדרכה דידקטית, במטרה לרסן אנטישמיות מובנית בחברה הפולנית, המתעצמת עכשיו, ככל הנראה, במסתרים נוכח הצפת הישראלים את פולין בגלל המחירים הזולים עדיין בה.
יש רצון לאיזון: האנטישמיות במחזה עדינה. אזכורים דלים לה בילדותו של יעקוב. רכילות מרוסנת סביבו כבר כפרח כנסיה. הכרה בכישרונותיו בלומדו לכמורה, בהתקדמותו האקדמית המהירה לדוקטורט בפילוסופיה, חרף יהודיותו.
ישנה האפולוגטיקה והרצון לסימטריה. נכון, פולין רוויה בדם יהודי, אבל יש פולנים טובים שהצילו תינוקות יהודיים וספגו נידוי וסבל מהחברה הפולנית, אם לא הלשנה. אומץ ליבם ואהבתם לילדים הוא זה שעמד להצלתם. טריקים להסתרת נימולותם של הילדים, נתבו אותם לא פעם לכמורה, סוג של הגנה בין כותלי הכנסייה.
גם הכנסייה נחבטת על ההיפוקריטיות הכרונית שלה בידי המחזאים: זו לא ההומוסקסואליות, אלא תנאי האינקובציה הלא אנושיים שלה, איסור הנישואין לכמרים, המוביל לניאוף בסתר. ובעיקר זה חטא ריטואל הווידוי, קונספט של שליטה על נפש שבקצהו ווידוי מנקה מפשעים נוראים של גילוי עריות ואינוס קטינים, המקבל הכשר כנסייתי ובלבד שיהיה שקט בשטח.
ויש לשבח את בקיאות המחזאים על הנעשה עכשיו בארץ, על התפיסה הקיצונית הדתית, על חוסר הגמישות לאפשר חיים משולבי דתות בה.
רק אחרי כעשרים דקות מקובעות במחזה, מתעורר הדופק המהיר שלו, המושתת על ייחודיות זווית עיני המתבונן, יעקוב. המבט הממוקד-האישי בבימוי של אונדריי שפיסאק, מייצר סצנות בימוי לא שגרתיות כששחקנים מגיחים מזוויות שונות בעומק הבמה, דרך פרגודים או ארונות, שמעוצבת בידי שילארד בורארוס, מוארים בידי אנדז'יי קרול, מתפוגגים בתנועה של אנה אבירשר, האחראית על הכוריאוגרפיה של ריקוד הנזירות ויש לשער שגם על סצנות משכבי הזכר ותיאורי ניאוף, נקיים מפורנו, ממבט צהוב, מאופייני הדגש כמעט דוקומנטרי.
להצגה צבעוניות מונוכרומית למעט הצבעוניות העזה המסורתית של תלבושות הכמורה, המתועדות בטקסיות, בהתאם לתפקיד ולדרגה שהדגישה אנטה סוסיקייביץ'.
סצנות חזקות חושפות מקצוענות של שבעה שחקנים המתפקדים כל אחד בארבעה חמישה תפקידים, למעט יעקוב, מריאן, הוא לוקאש לבנדובסקי. הוא בונה דמות רבת תהפוכות, בשימוש נהדר בקול הטנור שלו. הוא מזעזע ככומר מוודה, נחשף לזוועות הקהילה וסולח באופן גורף לכולם. הוא מרשים במשחק דו קוטבי כשהרקטור נוזף בו: תגובה אגרסיבית מוצפנת ותגובה חיצונית, ממושמעת ממושטרת. והוא והפרטנריות שלו, האם והבת מבצעים סצנות מחזוריות, מלאות הומור, בפינג-פונג מכתבים.
זביגנייב דז'ידוך, מבצע באמינות אב שבא לבקר את בנו פרח הכמורה, ומבכה את בחירת הבן מול המזבח. האם המסורה, מאוגוז'טה רוז'ניאטובסקה, בארבעה תפקידים, כך גם איזבלה דומברובסקה, סטפה, אחות יעקוב- מריאן, המטיבה לבטא דמות חסרה, נכשלת. ומרשימים בתפקידיהם מגדלנה צ'רבינסקה גם כבישוף, מרצ'ין שטבינסקי ואוטר סרלידזה, גם כבן הדוד בארץ.
המחזה ארוך מאוד, כמעט שלוש שעות וניתן היה לקצרו. הוא מגולל סיפור גדול על אטימות. אטימות של הנצרות והיהדות. הישראליות הדתית-קיבוצניקית, דוחקת ביעקוב לתפוס צד, מבלי להבין את מוסרות גידולו. הנצרות, גם היא דוחקת בו להישאר אתה ללא שיור לאחר שנחשף מוצאו. כי בראייה חילונית, מה היה אכפת לשני הצדדים שאותו יעקוב יהיה גם וגם. מדוע להטיל אותו בין שמים וארץ. הרי בארץ גדלתי עם נערות שגדלו כילדות בכנסיות קתוליות ועד היום הן ממוגנטות לטקסים נוצריים, מבלי שהחילוניים יעשו מזה עניין. הרי זה בית הגידול הטקסי, האסטטי, שלגביהן יותר חזק מהכול. ומה על הכמרים היהודים שמשרתים במנזרים בכרמל ואבו גוש. הרי זה גם סוג של פתרון. להישאר נוצרי, אבל בארץ הקודש.
יעקוב במציאות הגיע להסדר של חיים בארץ. יש להניח שאף שהוא שלם עם זהותו החדשה כאן, ברור שזיכרונותיו שם. ליעקוב במחזה נועד סוף יותר ריאלי: הוא לא כאן ולא שם. שתי הדתות לא התירו לו להתיך אותן זו לזו למען שלמותו הנפשית. ולשקר הוא לא ידע.

הצג אתר רגיל

דפי הנגישות באתרי 022 נבנו בהתאם לתקן נגישות WCAG 2.0 - AA