המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
הסימפונית הישראלית ראשון לציון
![]()
קונצרט מס' 4 הוירטואוז. מנצח: אנדרס מוסטונן. פסנתרן: אלכסנדר קורדנטייה. כשפסנתרן מפיק מאצבעותיו ומליבו את כל הטכניקה והרגש בעולם. וכשמנצח אנרגטי צועד אתו בנתיב מוזיקלי עשיר ברגש - הביצוע אכן מרגש.
מתי אנחנו נפגשים עם חוויה קונצרטנטית אמתית? כשמתקיימים לפחות שלושה
תנאים: יש מנצח צבעוני רב תנופה כמו אנדרס מוסטונן. יש פסנתרן מוכח טכניקה
מסחררת מתובלת היטב ברגש כמו אלכסנדר קורסנטיה, זוכה עבר בפרס ראשון של
תחרות רובינשטיין לפסנתר ומאחוריו גם זכיות באוסטרליה. ויש רפרטואר מנצח מהפן
הרגשי "שתופס" קהל – אדג'טו מתוך הסימפוניה החמישית של מאהלר, והקונצרט
השלישי לפסנתר של סרגי רחמנינוב, כשמושמעת ביניהם סוויטה דרמטית ותזזיתית,
"רומיאו ויוליה" של סרגי פרוקופייב. זה היה בדיוק הקוקטיל של הקונצרט
הרביעי, הוירטואז, של הסימפונית הישראלית של ראשון לציון.
בתחילה הוגש מחווה לציון 70 שנות המדינה בביצוע השיר, הליכה לקיסריה,
"אלי אלי", שהלחין דוד זהבי, בעיבוד עשיר של דורון טוויסטר,
שהעניק לשיר הזה משקל מוזיקלי הרבה מעבר לקינה, כשהוא מושר באוניסונו.
תזמורת ראשל"צ, אלכסנדר קורסנטיה, קרדיט מקסים ריידר
לאחריו הושמע האדג'טו מתוך הסימפוניה מס' 5 ברה דיאז מינור של גוסטב
מאהלר. לפרק הזה הוצמד תו רגש מוזיקלי בינלאומי מהרגע שהבמאי האיטלקי, לוקינו
ויסקונטי השתמש בו כפס קול בסרטו המונומנטלי, "מוות בונציה". כי אין כמו
הפרק הזה להציף ברגש מישהו ולסחוט רגש ממישהו. לפיכך השתמשו במוטיב המדמיע שלו גם
בתיאטרון "גשר" בהצגה, "יונה ונער", לפי ספרו של מאיר שלו. כי
יש משהו במתח המלודי בו, שלא ממש נפתר הרמונית אלא משתרג ומשוטט בין הכינורות
הראשונים והשניים, הצ'לים והפעימות העמוקות של הקונטרה בסים ובפריטת הנבל - ההופך
אותו ליצירה כה מפעילת רגש.
למוסטונן הדק, עם סמליו הוויזואליים: נעליו בשחור-לבן, שיערו המתנפנף,
יש אנרגיות אדירות. תנועות הניצוח שלו ענקיות, נפרשות מלוא זרועותיו, משרטטות
בבהירות את רצונותיו המוזיקליים מהתזמורת. אלא שלא תמיד יש הלימה בין התנועות המסבירות
במדויק את כוונותיו מהיצירה לבין התוצאה.
הסוויטה מס' 2 אופ 64 של סרגי פרוקופייב, היצירה הבאה שנוגנה, ידעה
היסטורית תהפוכות הלחנה רבות. התוצאה המוזיקלית הסופית נהדרת, באשר מתארת בהלחנה
ממש פלסטית את טרגדיית האוהבים. מה שנחשב בשנות הארבעים של המאה הקודמת
כא-טונאליות בהלחנה, נשמע כל כך נהיר ומנומק בקטע הפותח של בתי מונטגיו וקפולט,
משפחות האוהבים, בתזזיתיות של יוליה הצעירה, בעצב המומחש מוזיקלית של סוף הזוג הזה.
הניצוח של מוסטונן על התזמורת ובפרט על נשפניה, היה ממש סוחף.
אנדרס מוסטונן. קרדיט וייטוטאס פטריקס
חלקו השני של הקונצרט הוקדש לקונצרט השלישי לפסנתר ברה מינור אופ' 30
של סרגי רחמנינוב. יש בו מוטיב כל כך פשוט וכל כך תופס קרביים. ממנו משתרגים שפע
עיבודים מוזיקאליים של אותו מוטיב, מוחץ ומרגש, דמוי תפילה. אלכסנדר קורסנטיה כמו
נוצק לקונצרט הארוך הזה, עתיר טכניקות, קדנצות
ארוכות, מפותלות מלודית, שצורך פסנתרן עם אנרגיות לא מתכלות. הוא פירש את המוטיב
הראשון בדבקות תפילתית, במסירות מוחלטת לצלילים, בעידון, בחרישיות, בעומק, עד כאב.
ומכאן פרץ ופרש יכולות טכניות של צליל ניתך, מדויק, מפיאניסימו רוחש עד לפורטיסימו
פראי, דורס, ענק. את הפרק האחרון הנפצע מפרקו השני בקונצרט הועיד רחמנינוב כולו
לרגשה רבתי. ההרמוניות הסוחפות נועדו למטרה אחת, להרטיט, להפעים ולזעזע את כל מנעד
הרגש שלנו.
כך קרה. קורסנטיה עשה את זה ובגדול. זו הייתה חוויה קונצרטנטית אמתית.
הצג אתר רגיל
