המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
אגדת דשא התיאטרון הקאמרי
![]()
הווי קבוצת כדור רגל של "הפועל חיפה" כשהעיר הייתה פעם אדומה. שרטוט חיי אוהדיה, מאמיניה, הקמע האנושית שלה ושיקוף אווירת הטריבונה שלהם. האליפות שזכתה בה ב - 1999, היא זרז לאוהד שרוף, "הקמע" של הקבוצה, לשינוי חייו.
זו הרקיחה של המחזאי, שי להב, האיש
ופוריות הכתיבה, במחזהו, "אגדת דשא": תיעוד היסטורי של התגלגלות קבוצת
כדור הרגל, "הפועל חיפה" עד לאליפות הנדירה שלה ב- 1999. בניית המכניזם
הנפשי של משפחות אוהדיה. הפרוטקציוניזם המבצבץ ששלט אז כמו עכשיו. הווי העיר
האדומה והקריות על האצטדיונים הגולמיים-מרופטים שלהם. הדבקות הדתית במשחקי השבת וההיערכות
הקולינרית לקראתם. הבלגן שמעוררת אשת אוהד בעוזבה את הבית בגלל רומן תקופתי שלה,
זרז להתאהבותו האמתית של בעלה במישהי, "שצוחקת מבדיחותיו". זו אהבת
מבוגרים שבעי אכזבות, זהירה איטית ויפה. והכול גדוש בהומור ובחדירה אמינה לדמויות הכמעט
דתיות של אוהדי מגרשי השבת.
"אגדת דשא" שמואל וילוזני שלמה ושינסקי יואב לוי צילום ז'ראר אלון
בהתכוננות משעשעת לקראת משחק כדור רגל של
אוהדים וותיקים, אנו מתוודעים ללייבו, שקשור בקשרי נישואין לאחד מתומכיה הקולניים- וותיקים, גרשון, חבר
עבר של אביו המנוח של לייבו שנישא לבתו, ענת. שתי המשפחות הוותיקות כבר צפופות
בקשרי נישואים ובהווי משפחתי שגור, מושתת על משחקי השבת של הקבוצה, מלוות
ב"סטטיסטיקאי", פופאי, הנותן במשחקים סימנים חישוביים, מגובים באמונות
טפלות שלהם, בטקסיות, בסלוגנים, בזריית מלח, בתיפוף.
ללייבו מתברר שחייו המתואמים באקראי עם
ההפסדים והניצחונות של הקבוצה, הם תנופה
למעמד ה"קמע" שלו בעיני האוהדים ואולי קצת בעיני עצמו. ועוד מתברר לו,
שחייו הם שבר גדול כשאשתו נוטשת אותו לפאריז עם גבר צעיר ממנו. הוא נותר עם חנות
נעלים מיושנת שירש מאביו ועם אוסף תקליטי שירי ה"צמד הפרוורים" האהובים,
שציטוט ממשפטיהם היוו שנים חלקי דיאלוג בינו לבין אשתו וסוג מכנה משותף רופף בין
שניהם.
כשהצעיר מואס בה, היא חוזרת לבעלה עם פיתוי
להפריה חדשנית של ילד עתידי שמעולם לא היה לשניהם וגם מנסה את פטנט הציטוט משירי
"הפרוורים" - זה לא עובד יותר. הבן אדם עושה תפנית במהודק לאליפות
הקבוצה בשנת 1999. הוא בונה אהבה לאישה חד הורית שצוחקת מהבדיחות שלו, ושהילד שלה מתאחה
היטב עם האישיות הילדותית-חמה-מהססת שלו. ומה זה אם לא נס של קמע מארץ הקמיעות, שזה
הוא.
"אגדת דשא" שמואל וילוזני , תמר קינן. צילום ז'ראר אלון
את הדרמטורגיה, הבימוי והעריכה המוזיקלית, עם פס הקול המוצלח של studio avi channel ובו שירי שנות השמונים בפרט של "צמד הפרוורים" - יצר רוני ניניו, באנרגיה גדולה. בשיתוף עם התפאורה של דנה צרפתי,שבה אצטדיון מסיבי לכל רוחב הבמה היוצר חסר בעומקה, אבל מנוצל לשתי דירות, קטע מרחוב ואזור קמפינג - ביים ניניו בתנועת שחקנים רציפה ודינמית לכל אורך המחזה, כשהם שועטים אל דירותיהם ומהן החוצה, לאצטדיון ולקמפינג. זו הלימה בין תפאורה מהודקת לתנועה מצוינת. איור ואנימציה של ירון שין עם נועה גילהר ושרון שפיץ, הם רקע מבאר אמנותי לאותן שנים שלא יחזרו.
משכנע יואב לוי, הסטטיסטיקאי,
המתריס, המדרבן, המיטיב לחשבן ולפרש את הווי קבוצת האוהדים אז. אמינה היא תמר
קינן, אישה בשלה, חד הורית, כנה, לא מתנצלת, לא מתייפייפת, פורשת את מרכולתה
המעמדית ועם זאת, מתחברת בטבעיות אל שיגיונות כדור הרגל של לייבו. הופעתו של בנה, אורי
זיו-גדניר היא מתוקה ונוגעת ללב. ענת, שרה פון שוורצה, נהדרת במימיקה
הקטנה שלה, מתנועעת בין גבהות ציטוטי השירים אז, לבין הווי מגרשים מחוספס ופתיינות
נשית כבר לא מתוזמנת עם בעלה.
גרשון, המעודד הכרוני, שלמה וישינסקי,
מייצר למעננו במשחקו, ארץ של אז. בכל תנועה קטנה שלו הוא מאמת דור שכלה,
היידישיסטים ההם עם התערובת הפולנית, לבושי הגופיות יושבי במרפסות בלילות קיץ
מהבילים, משחקים רמי לקול "שבוע טוב, שבוע טוב" ברדיו. ממש זיכרון פלסטי,
כפי שמאמת שי להב בזיכרונות ילדותו.
"אגדת דשא" שמואל וילוזני שרה פון שוורצה צילום ז'ראר אלון
וישנו שמואל וילוז'ני, במשחק מורכב של גבר שפוף, עצלן, לא יוצלח, מגונן בידי משפחתו עד חנק, משחק בחידודי לשון, משעמם את אשתו עד שנעזב על ידה ומוערך על ידי אישה אחרת. הוא נע בדיאפזון גדול מאיש דרוס עד לאיש מלבלב, שמגלה משהו מעצמו ומפנה את עצמו באומץ מחמולת האוהדים החונקת, בתנועה קטנה, מתוזמנת למופת, שולטת, ריקודית, קלילה, כמו שרק וילוז'ני יודע לרקוד אותה.
ב"אגדת דשא" מתעד להב עיר אדומה שכלתה
ובה קבוצת כדור רגל על עסקניה, אוהדיה ומשפחותיה, בעיניים צוחקות ואוהבות ומלאות
רגש. הכול - בתמיכת צוות של מקצוענים קפדנים.
*YouTube:p9HHGVRL8QQ*
הצג אתר רגיל
