המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
הסלאם הגדול 2017
![]()
קהל של צעירים איכותיים, מעורבים עד העצם בתחרות שכולה מילים, חריזת מילים, כוח המילים - מקשיבים ושופטים צעירים על במה שחורזים את המציק להם, הפואטרי סלאם (הטחת שירה) הישראלי. זה שהכי יגע בתוכם יזכה לחרוז עצמו בסלאם הבינלאומי בפאריז.
לצעירים שלנו יש תקומה, חשבתי, אם במשך
כשעתיים הם מקשיבים לטקסט פואטי של תשעה צעירים נצבים על במה, משחררים נצרה ויורים
את מררתם על הקהל, בשפה משוכללת, מושחזת, עתירת דימויים, עמוסת דגשים, משופעת
במילים לועזיות. הם מדברים שיר או יורים שירה מדוברת. זהו טקסט מהקרביים, לרוב
פסימי. הטוב בהם, שהכי נוגע בנפש, ישתתף בסלאם הבינלאומי בפאריז וייצג את הפואטרי
סלאם של מדינת ישראל.
בקישורים בין קטעי החורזים הידועים
והאלמוניים, ליהטט אריק אבר, בלוליינות נונשלנטית, סופר מקצועית, בתנועה
מוזיקלית מרשימה, אגבית, כאילו עסק בזה עוד בחיתוליו. גיבו אותו בתיאום להקת
פנחס ובניו, בהרכב ובתזמור משכנע של כינור, פלוט, תופי טם-טם, קלידים, תופים
וגיטרת בס. סוג של ג'ז לטיני נוח לאוזן.
לטיפוח התופעה והז'אנר בארץ אחראי תיאטרון
האינקובטור, שהחדיר את האמנות הזו של הספוקן וורד לרבים ולו רק בזכות שניים
ממחזותיו המפורסמים, "העיר הזאת" ו"תיכון מגשימים" שהפכו
להצגות קאלט נחרטות, שרואים אותן שתיים ושלוש פעמים (אני ביניהם). זה המוסד שהניע
את הקדם תחרות ברחבי הארץ ב – 2017 בירושלים,
בתל אביב, חיפה, באר שבע ובקיבוץ דן, על התחרות המסכמת בהיכל האמנויות בתל-אביב.
מתוך תשעה אירועי מוקדמות עלו לבמה תשעה חרזנים או מיומני פואטיקה, כשאת הספתח, הציג
פדרו גראס (עמית אולמן) מצוות האינקובטור, בליטוש המרוכז שהוא יודע
להפיק מעצמו.
יידוע: הפואטרי סלאם, ערב של שירה מדוברת,
הוא המצאה של פועל בניין, מארק קלי סמית, שיישם אותה בשיקגו ב - 1984, בהארה שניתן
להחיות שירה בפורמט אחר. בפורמט שלו עולים לבמה שמונה-תשעה מדברי שירים, כאשר כל
שיר מקבל ניקוד על ידי הקהל. בסוף הערב הם מצומצמים לארבעה עם הדרן, ומוכתר הזוכה
עם מספר נקודות הכי גבוה המבצע קטע הדרני. נותני הניקוד באים מקרב כמה מהקהל,
המחזיקים בידיהם לוח מחיק וטוש והם מבטאים את דעתם על טקסט המופיעים, בשילוב דעת
הקהל על איכויות החריזה, העניין ויכולת הביצוע. האירוע נערך ב – 30 מדינות בעולם
והזוכים מכל מקום מופיעים באירוע המסכם הבינלאומי. בארץ הוא צובר תאוצה מעוררת
השתאות.
הקהל התאסף סביב הופעתם של תשעה. בתחילה זו
הייתה יעל טל - חימום לבאות במונולוג על "בזכות המלחמה" בהפוך על
הפוך. איתמר גלזר, סטודנט להנדסת מכונות, חרז סטריאוטיפים על ערבים, דתיים
וגם על הומואים וריכוזם הפך אותם לטריים ומטרידים שוב. מיכאל חסיד, סטודנט למדעי
המחשב, הציג מונולוג מאלף, מתאר חוויות עוצמתיות התחלתיות שהולכות ומתפוגגות על
לימודים באוניברסיטה, ממנו ניתן להסיק על התפוגגות כוח הראשוניות בכלל. זיו הרמלין
שד"ר, סטודנט לקולנוע ולטלוויזיה. חיבר אותנו למכניזם של השמן. זה
היה מדויק, עצוב ומצחיק. כך היה בקטע נוסף כשהיה בין ארבעת מצטייני סוף התחרות, ותיאר
עוולות שכרוכות בשמו זיו = זין על כל ההשלכות הקומיות-עצובות בגין השם. בלט נעם
לביא, תל-אביבי, כשחידד את ההבדל בין חומר צהוב בחדשות – דוגמנית לעומת חומר אפור,
הוא למשל. כשהיא נוקעת קרסול (שלומית מלכה), כל העולם בודק את הירפאותה ואילו הוא,
אילו אירע לו כך, היה מתבוסס אנונימי על עפר השדרה. בכך אזכר למה הציבור משתוקק.
והייתה אלן פוחלס (נילי קופלר), שייחדה את הטקסט שלה לזוויות זיכרון שונות
לאותה תמונה, כמו השלג, מלחמת המפרץ. עמית צפריר, סטודנטית באקדמיה למוזיקה
ומנחת ספוק נוער, ריגשה בטקסט כואב על התהוות אונס. על המילים החסרות שקשורות
לקורבנות, על שיתוק התגובה, על "לוליינים בקרקס המנודים", על האשמה
עצמית. היא נגעה בלב. יוסי צברי זעק על התבהמות הכיבוש בפורמט to be, or not to be של המלט.
מי שתגיע לסלאם הבינלאומי היא עמית צפריר
שהוסיפה בהדרן סיפור על אישה עם בעיות של קשב וריכוז המתאהבת בגבר וכל הקשיים
הצבורים בדמות שלה. מקסים.
היה עוד משהו, מחשבה לבאות: לכל הטקסטים
היה מכנה משותף אחד: עצב, חיטוט עצמי, חישוף דעות פוליטיות וחוסר יכולת לצפות או
לשחרר משהו אופטימי, מין ז'אנר חופר מחטט, כאילו שחריזה בוהקת, בוהקת פחות או
סתמית, שמוטחת בקהל שקולה לטיפול או שוות טיפול. אז זהו שלא. אבל כייף להאזין
להתקלפות אמתית או מדומה של אחרים. זוהי מציצנות במיטבה עם שלל ספקולציות בצדה.
צילומים: גאיה טרטל
הצג אתר רגיל
