המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
"צמח" קופרודוקציה של תיאטרון הבימה ומלנקי
![]()
נחום צמח, מייסד תיאטרון "הבימה", לא הבין שלכל אדם יש תחליף. ריב עקרוני מתמשך עם חבריו בסיבוב הופעות תיאטרון "הבימה" הצעיר באירופה ובניו יורק, הותיר אותו וכמה שחקנים בניו יורק, בעוד חבריו עלו לארץ והקימו את תיאטרון "הבימה" בתל-אביב. לימים, כשנכשל שם והגיע לארץ לנסות ולהתאחד אתם, ננעלו שערי "הבימה" בפניו.
המחזאי ובמאי ההצגה, "צמח", מיכאל טפליצקי, משחזר
לנו היסטוריה מרתקת בסגנון דוקומנטרי של תיאטרון "הבימה", דרך ההוגה שלו
ומיישמו ברוסיה ובסיבוב הופעות התיאטרון באירופה: נחום צמח. הוא נעזר במכתביו לאשתו,
מרים גולדין בניו יורק, עת שהה בארץ בשנת 1935, בזיכרונות שחקני "הבימה"
ובפרוטוקולים שונים. מבנה המחזה רץ מהסוף להתחלה, המוקד הוא צמח בתל-אביב מחפש עבודה,
נכשל, מנסה להתקבל שוב לתיאטרון שייסד, "הבימה", ומגלה ששעריו נעולים
לפניו.
הקמתו של התיאטרון בשפה העברית ברוסיה הוא אוונגארד מתוזמן לזמנו.
שילובו האקראי במהפכת אוקטובר, היווה זרז גורלי ללגיטימציה שלו במוסקבה. המוסד הנץ
בשנת 2016, עת נרשם כאגודה דרמטית "הבימה". תפיסת האקזוטיות שלו בהשתמשו בשפה העברית, חיברה אליו, שנה אחר כך, אושיות
במה כמו קונסטנטין סטניסלבסקי, מנהל התיאטרון האמנותי, ומדריך השחקנים, הבמאי,
יבגני ואכטנגוב, שנרתמו להדרכת שחקניו. התזמון הטוב נמשך בהצגות הפתוס שלו,
"היהודי הנצחי" סוג מחזאות יהודית שטיפח צמח.
צמח - תיאטרון הבימה ומלנקי. צילום מרק צו
שיא המזליזם של "הבימה" בהנהגתו של צמח, בשילוב עם חנה
רובינא ומנחם גינסין, שותפיו להקמה, היה עת אישר יוסיף סטאלין, מי שהיה השר
לענייני מיעוטים בשנת 1922, סבסוד לתיאטרון. אז המריאו שחקניו, שלא בדיוק
היו שחקנים, אבל נוצרה סביבתם הילה ועילה לטיפוחם שקשורה בתקומת השפה העברית
והציונות. ההצלחה הגדולה של "הדיבוק", הייתה תזמון נוסף מוצלח לתיאטרון ובפרט
לחנה רובינא, שהוכשרה להיות גננת, והפכה
לגברת הראשונה של התיאטרון כבר באירופה ולמשך כל חייה.
כך שאם להאמין בניסים לא קדמוניים, היהודים משופעים בהם למין הצהרת
בלפור ועד להקמת "הבימה", תחילה כחלום נעורים של צמח בביאליסטוק ב – 1909
ועד גלגולו לתיאטרון הלאומי של מדינת ישראל ולהפיכת כמה משחקניה, לאושיות תיאטרון,
שבמבחן תוצאה אובייקטיבי לא בטוח שהיו ראויים לכך. אבל ערכם הוא היסטורי.
דקדקנותו המלמדת של מיכאל טפליצקי מאזכרת את המריבות שפרצו בין
השחקנים בסיבוב הגדול שלהם באירופה ב – 1926 עת החליטו להפוך לקולקטיב, אולי
בהשראת האידאות של מהפכת אוקטובר, ובעיקר כי מאסו בהנהגתו של צמח את התיאטרון ועד
להתפצלותם בניו יורק שנה אחר כך.
צמח - תיאטרון הבימה ומלנקי. צילום מרק צו
צמח הוא דמות טרגית, שלא למדה כלום מהפיצול של התיאטרון ותקומת שחקניו
בלעדיו. בנוסף לכוחניותו, הוא חלם על תיאטרון בירושלים ודיבר על "בימה"
בקונוטציה של טקסיות תנ"כית מרובת לוויים וכוהנים ובכך היקנה לבימה שלו סוג
של פולחניות מקדשית, שלא בהכרח התאימה לשחקני התיאטרון הצעיר.
יש בדרך ההצגה הדוקומנטרית הזו, חרף פרטנותה, סוג של יובש דידקטי.
וכשהיא נמהלת בשחזור ארוך מידי של קטעים נאיביים מכוונים מהצגת "היהודי
הנצחי", זה פורם קשר לכרונולוגיה ונתפס טרחני. יש בה גם קטעים של אנסמבל
צועק-הולם הנתפסים כמסכת.
תפיסה יעילה וצנומה של פולינה אדמוב, היא במה שבה חלק מקיר
הופך לשביל. חלקו האחר הוא צוהר שהוא מיניסטריון חשוב וגם צוהר בסיס לוועד,
להצבעות ולוויכוחים. גם התלבושות הן ראי תקופה. המוזיקה של יבגני לויטאס
מבארת בצליל את השתלשלות המחזה, כך גם התאורה של זיו וולושין. את התנועה
המצוינת של השחקנים עיצבה לנה רוזנברג.
שחקני שני התיאטראות עושים עבודה ראויה ומשכנעת. אלו הם דימה רוס
המשכנע כיהושוע ברטונוב, יובל שלומוביץ, כמנחם גינסין, אורי לבנון, במשחק
אפקטיבי ותנועה ארוכה-גמישה של ראש המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, הדס
אייל ודנה ידלין.
גיל פרנק נטמע
טוטאלית בתפקיד. הוא נע בדיאפזון גדול בין הרהורים, לחוסר תוחלת, לעייפות החומר
והנפש, עם תעוזה, נביאות, משיחיות, כוחנות - במשחק דק עד גדול, משולב בתנועה גמישה,
רקדנית. תסכוליו הם על בגידת חבריו בו ובזיכרון הבסיס של התהוותם: היותם שחקנים
מפורסמים בזכותו: מייסד תיאטרון בשפה עברית באירופה של תחילת המאה העשרים, כשהשפה
עדיין לא דוברה.
גיל פרנק כצמח - תיאטרון הבימה ומלנקי. צילום מרק צו
חרף הדידקטיקה המורצת במחזה ושילוב קטעים ארכניים מידי ממחזה עבר,
חשיבותו גדולה בהצפת ההיסטוריה של "הבימה", השלובה בהקמת המדינה. הרי
עוד מעט לא יהיה מי שיזכור.
הצג אתר רגיל
