לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
נתיב הייסורים של צלמת עיתונות, שזכתה בפרס פוליצר, על צילום מעורר אנטגוניזם כלפיה של ילד אפריקני נפוח מרעב, זוחל לקבל מזון ולידו ניצב נשר.
תמיד אני שואלת את עצמי מה צריכה להיות אמת השפיטה בצפייה בתיאטרון פריפריאלי.
האם צריך לתת לרמה האמנותית, אם זייפה או כשלה – הנחות, כי חשוב לעודד יצירה
מקומית ובכך לגרום לו נזק עתידי, או להתייחס אליו כאל תיאטרון פרינג' לכל דבר
ועניין. האמת, קשה להחליט. כי ביסוד ההחלטה עומדים גם מאמצי אנשים לייצר משהו
מאזור כמעט מנותק חמצן מתרכיז התרבות בתל-אביבית.
עכשיו נעשים בתיאטרון הזה דברים בתזמון מבטיח: יש מנהל אמנותי כבר לא
כל כך חדש, אורי וידיסלבסקי, בעבר מלחין הצגות רבות בתיאטרון
"הבימה". יש לתיאטרון הדרכה מטעמו של פרופסור, אבי בסר, ממכללת
ספיר, עכשיו יו"ר הוועד המנהל של העמותה של תיאטרון דימונה. ראש
העיר, בני ביטון, נתפס כאקטיביסט לעשייה אמנותית, כך גם האכפתיות של המנכ"לית
ויאולה כרמלי.
אישה נשר ילד - תיאטרון דימונה
והכי חשוב: יש שם קאדר יציב של שחקנים בוגרי בית הספר למשחק גודמן
בבאר שבע, שמחוברים לנגב המזרחי. הוותיקה בהם, חנית כהן מור-יוסף, המחיזה
בטוויסט מחזה ביכורים על הצלם קווין קרטר, פרילנס, שנסע לסודן על חשבונו לצלם את
זוועות המלחמות והרעב של האוכלוסייה. עדשת מצלמתו קלטה פעוטה תפוחת רעב, על שביל
בדרך לקבלת מזון ובעודו מצלם נחת לידה נשר. קרטר גירש את הנשר. הפעוטה זחלה לעבר
האוכל. לא ידוע מה קרה אתה. קרוב לוודאי שנפחה את נשמתה. אבל ידוע מה קרה לקרטר
ולעולם. הצילום שלו היה אחד מהטריגרים של צילומי זוועה שצילם, שזיכה אותו בפרס
פוליצר ודרבן את התאבדותו. הצילום הזה גם "זעזע" את מצפון העולם לדקה.
כרגיל, אירגוני סעד גייסו כספים והגיעו לעזור ליבשת הטרגית הזו באופן הכי שגוי.
אישה נשר ילד - תיאטרון דימונה. צלם: סאלי פטל
רעיון המחזה, "אישה. נשר. ילד", של כהן מור-יוסף, הוא אדיר,
באשר דן בדיוק בדילמה שהתעוררה בעולם בעקבות צילומו של קרטר וצילומו של ניק אוט את
הילדה הוויטנאמית רצה עירומה בתוך התופת. מה קודם למה? לעזור מידית לאובייקטים
האנושיים של צילומי הזוועות או לתעדם בלבד, שזהו מקצועם של צלמי אזורים מוכי אסון:
לצלם, לתעד. ומשם ההמרצה לסיוע.
כהן מור יוסף, גם המשחקת בשכנוע צלמת בהצגה, בנתה פתיח מחזאי של צלמת פורטרטים אקספרסיביים באזורים מוכי אסון, המתבשמת מזכייתה בפרס
פוליצר בצלמה את הילד והנשר. הבימוי הקצבי של אורי וידיסלבסקי, מגובה במוזיקה שלו,
זרועה במוטיבים אפריקניים יפהפיים, ממחיש קטסטרופה בסצנת קריאת העיתונים, בהיזרקות
כרוזים בנוסח "מי נותן פרס לתמונה אכזרית כזו" (אפקט נחמד של הפלת
כרוזים על הקהל באולם), ולקיחת פסל הפרס ממנה להגיה נוספת, בהיעדרה ובעידוד בעלה, בביצוע
אמין של קובי ילוז. יש ציפייה בהמשך
לדו קרב ענייני עם המנאצים הצדקניים, שלא מזיזים עכוז לעבר אפריקה.
אישה נשר ילד - תיאטרון דימונה
תחת זאת, מתוגבר תפקידו של הנשר במחזה. דמות פלסטית מפוארת, ישות ברת
דיאלוג, שאמור להיות המצפון הנוקף של הצלמת, האני המוטמן שבה, "הנשר"
הפנימי שלה בניסוח של וידיסלבסקי, האמור לספק לה גם תאוצה בסצנה כוריאוגרפית נהדרת
שלה ושל נצנת זננך מקונן, הנשר, לאפריקה, כדי לעשות תיקון. למצוא את הילד
ולעזור לו. קודם לה ראיון אפולוגטי אחרי גל השמצות נגדה באשמת הפקרת ילד (עוד
גימיק כאייטם בחדשות עם תמר איש שלום מערוץ 14).
בפועל, הנשר הזה נקלט בתודעה כמימוש סוריאליזם אסתטי ביג טיים. הוא
פחות משכנע כקול פנימי של הצלמת. אבל, הוא הופך למוקד המחזה בזכות כוריאוגרפיה,
משחק נפלא, גמישות גוף, חיקוי תנועתיות אפריקנית מדשדשת כפות רגליים, מימיקת פנים
נפלאה של נצנת זננך מקונן. הלבוש עתיר הדמיון ורב התנופה, משולשי הבד הנפרשים, הוא
של ליטל רייס. ניקו ציבולסקי מעשיר סצנות בתאורה השופכת טקסטורות על
משולשי הבד ובווידאו ארט מקסים מדמה נופים במעוף הנשר לאפריקה, כשעל שכמותיו
הצלמת.
בסוף, האסתטיקה של הנשר על מכלול הדיאפזון של זננך מקונן, מעפילים על
הפילוסופיה המחזאית שמאחורי דמות הנשר של כהן מור-יוסף.