המלצות היום

לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?

תפריטים

מבזקים

נושאים

שימושון

תרבות ואמנות

יעקובי ולידנטל תיאטרון הקאמרי

שני אנשים משועממים, יעקובי ולידנטל, מואסים ברוטינות הכלום של חייהם. הם רוצים יותר, מתוסכלים מהיעדר כלים ללכוד יותר. כשהם פוגשים אישה עם תוחס ענק, משתבש האיזון המפוקפק ביניהם. היא לוכדת את שניהם תקופתית. לא יותר. הרוטינות של חייהם ישובו לככב בווריאציות על עצמן.

ההיסטוריה חשובה במחזה הזה של חנוך לוין. כשהוצג לראשונה, "יעקובי ולידנטל", ב – 1972 הוא היה סנסציוני, טרי, מסעיר, חדש. הפורמט הקריקטורי של שלוש הדמויות – אנחנו - כבש את הקהל בארץ. שיחקו בו זהרירה חריפאי, אלברט כהן ויוסף כרמון, עם כל הדגשים הגרוטסקיים. ב – 1981 כיכבה ההצגה בניו יורק למשך שלושה שבועות אחר כך הוצגה בפרנקפורט. הייתה זו גם עבודת הבימוי הראשונה של לוין בשיתוף המוזיקאי, אלכס כגן, שליווה אותו מהצבא. ב – 2003 ביים אותה יוסף כרמון עם השחקנים תיקי דיין, רמי ברוך ודרור קרן. העשייה הזו ניזונה מתפיסתו של לוין ומהשראתו. נחרטה הגרוטסקיות הלוינית, שרטוט נפשותיהן הפתטיות של דמויותיו, על כל המניעים האגואיסטיים שלהן, החינוך החנווני שלהן, מצעד הפרוטות שלהם, עם כמיהה למושג החמקמק, אושר.





לוין שם בפי שלושה גיבורי המחזה טקסט ריאלי על עצמם: לא עשירים, לא יפים, לא צעירים, לא משכילים, חיים "עם קביעות", ועדיין הם רוצים לחוות אושר. וכשיעקובי צד את ביג תוחס, המתנאה בהשכלה לא לה במיטב המסורת הזעיר בורגנית בארץ בשנות השלושים-ארבעים, לידנטל, עם שפע דמיון, או אולי בגלל היעדר דמיון, מביא עצמו כשי כלולות לזוג. מעתה הם משולש שנכנס לרוטינות משבשות חיים ליעקובי. אחרי מהמורות וסצנה נהדרת של אישה המתרפקת על ירכו לבל יעזבנה, ליעקובי נמאס. פג הקסם הפיזי של ביג תוחס. הוא מפרק את המשולש, חוזר לנוחות ספלי התה על המרפסת עם לידנטל, אבל דרוך, כי שוב לידנטל מראה סימנים רופסים של ציד ושוב עלול להתהוות משולש אומלל, ממש לא רומנטי.

פונקציונאלית ומלאת המצאות היא התפאורה של איה באך, עם פנלים מסתובבים שהם מיטות שינה, שולחן של בית קפה, עם סימון שפת נהר או סימון בית קפה באותו שולחן. מתוק להפליא. כך המעקים הניידים, עם ספלי התה עליהם. דפנה פרץ הלבישה את השלושה בבגדים מתבקשים, תואמי ביג תוחס ודקות גוף של גברים אפרוריים.





אבל החשוב במחזה הוא תפיסת הבימוי השונה של יואל אסתרקין מהמבנה הקריקטורי הקודם שלהן. יש רוך. אפילו חמלה. הוא מוריד קצב. הוא מעניק מרחב מחייה לנאמברים, השירים הבוטים על שדיים, מנותקים מטקסט המחזה, נפרטים בידי מיכאל קנר, במוזיקליות מענגת, מושרים בקולות מעובדים של שלושה השחקנים כנרת לימוני, רות שחש, ערן מור, איתמר יעקובי, ודוד שאול דוד לידנטל. מה שמאפיין את ההפקה הזו הוא סוג של חוש מידה. הם מצחיקים במידה, הם מייצרים מעמדי משחק גרוטסקיים, אבל אין התפרעות, אין בוטות. רק בסצנת העזיבה של יעקובי את רות, כשהוא רווי מהאקספרימנט הלא נוח אתה, כשכנרת לימוני כורכת עצמה על ירכו, היא מגיעה למיצוי גדול של תפקידה. המאפיין את כל השלושה הוא גדילה עם התפקיד בחלק השני של המחזה. אלו הם גם סממני הגרוטסקיות הקטנים של דוד שאול והמצ'ואיזם לדקה של ערן מור.

המחזה, סמן למחזות אחרים שלו, בוטש באנשים קטנים, עם אינטרסים צרים, עם חשבונאות קטנה ודמיונות מוגבלים. לוין מוליך אותנו דרכם. אנחנו צוחקים, מדמים שאנחנו אחרים. טעות. האנשים שלו הם אנחנו.

הצג אתר רגיל

דפי הנגישות באתרי 022 נבנו בהתאם לתקן נגישות WCAG 2.0 - AA