המלצות היום

לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?

תפריטים

מבזקים

נושאים

שימושון

תרבות ואמנות

עקומים - תיאטרון הבימה

להיות הומוסקסואל במשטר הנאצי ולהילכד במחנות השמדה, היה להיגרף אל השאול. יותר נורא מלהיות יהודי. בתוך הזוועה הזו שחוו שני הומוסקסואלים בדכאו, ניעורה אהבה, פרח הומניזם, הייתה חמלה עם שברון לב וריסוק גוף ידועים מראש.

כשהוצג המחזה, "עקומים" של המחזאי, מרטין שרמן, ב – 1979, עוד טרם התקבלותם היחסית של הלהט"בים בעולם המערבי - הוא ניתפס כשוק טריטמנט, כהעזה, כהתרסה הומוסקסואלית הכי מוקצנת שיש. תודות למחזאי, יהודי הומוסקסואל גאה מפילדלפיה, שבחר בהמחזת תקופה היסטורית איומה בחייהם של הומוסקסואלים תחת המשטר הנאצי - נגלו ותוארו רדיפתם, עינויים, השפלתם ושליחתם למחנות השמדה, שם מונה להם גורל אכזרי, לפעמים יותר מאשר ליהודים.






כשהוצג בערב יום השואה ב"הבימה" נותר חוזקו לא רק בזכות תוכנו, אלא בזכות בימויו המטלטל של משה קפטן, התפאורה המדהימה והביצוע המיוסר-חשוף של השחקנים.
וקצת היסטוריה. תמיד היה בגרמניה חוק אוסר הומוסקסואליזם, שהיה רדום עד בוא הנאצים ובוטל, אבסורדית, רק 29 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. כך שבשנות העשרים ותחילת השלושים, פרחו בגרמניה הדקדנטית חיים הומוסקסואליים בברלין, כשההומואים סומנו כקטליזטור מצוין לחיי הלילה, לתרבות הקברטים, לפזמונים, למחול ולאמנות בכלל.





המדהים הוא שאין חומר דוקומנטרי מסודר על חייהם של ההומוסקסואלים בגרמניה הנאצית. יש הערות זניחות עליהם בספרים שנסבו על זוועות המלחמה. חלק מביסוס השלטון הנאצי היה לחסל קבוצות מבודלות. לחסל שונות. פצחו בהם הרייכספיהרר של ה- s.s, היינריך הימלר. מימש את הטבח בהם ואת שליחתם למחנות ריכוז, שר התעמולה, יוזף גבלס, כששלף הומוסקסואלים מכל פינה ב"ליל הסכינים הארוכות", בו נטבחו מקורביו של היטלר ביניהם ראש פלוגות הסער, אנרסט רוהם, הומו ידוע, תחת תואנת קשר נגד הפיהרר. אין מספרי השמדה מדויקים. מעריכים כי כמאה אלף הומוסקסואלים נלכדו בידי הנאצים. חלקם נשלחו למוסדות פסיכיאטריים "לחינוך מחדש". בין 5000 ל – 15.000 נשלחו למחנות ריכוז, שם נידונו לחיי זוועה גרועים כשל היהודים. יש אומדים יותר נוראים משל היהודים.





המחזה נפצח בתקופה הדקדנטית של ברלין, המתעד את הבוקר שאחרי ליל אהבה פרוע של זוג הומוסקסואלים, מקס ורודי, המביאים לביתם את וולף מפלוגות הסער להסערה מינית. הוא נלכד ונרצח בביתם יום למחרת "ליל הסכינים הארוכות". בכך הוא חושף את זהותם. ההמשך הוא סאגת הימלטותם ולכידתם והבאתם אל מחנות ההשמדה.
מעניין מבנה הדמויות במחזה. כשהוצג אז נופצו דעות קדומות ובורות מפליגה על הומוסקסואליזם שאופיין במיטות מזדמנות וחוסר יכולת לאהבה אמתית. בהשטחה ראשונית הן דמויות דקדנטיות של הומוסקסואלים מתחילת שנות השלושים בברלין הפורחת, שחיות את הקברט עד העצם, מכחישות יכולת התאהבות ומסירות, למרות שזו מבצבצת מאופן יחסיהן היומיומיים. בבוקר שלמחרת, עם רצח הצעיר, נפצח מסע הציד אחריהם. השניים, רקדן ובן עשירים דקדנטי, מובלים ברכבת ושם נגלה אופיו המורכב של כל אחד מהם. מקס, דקדנטי, המחפש הימלטות לשניהם, למרות שמוצע לו להימלט לבד, נגלה כאדם שמפחד מיכולת התאהבותו ומכחיש אותה. הוא נאלץ להרוג את אהובו הרקדן בדרך למחנות כי נשבע לשרוד. הוא מעדיף טלאי צהוב של יהודי על פני הוורוד של ההומואים שהם בתחתית הסולם האנושי במחנות ההשמדה, וכשהכול יודעים שהוא הומו וכלל לא יהודי. שם, בתחילת הסוף, מציף אותו צעיר הומוסקסואל מוצהר בחמלה, באהבת אמת, בהומניזם מדמיע. הוא חווה רגש מזוכך, עמוק, מיני, מבלי שהשניים יגעו זה בזה. הוא, חסר מצפון מוצהר, מתגלה כנאמן לחברו עד להירצחו ועד להתאבדותו תחת טיקט של הומו גאה.





מחזה קשה. מחזה ארוך, בתרגום האחד של הלל מיטלפונקט בכל ארבע הפעמים שהוצג בארץ, בתיאטרון חיפה, בבית הספר למשחק, בית צבי, בתיאטרון הספרייה ושוב באותו תיאטרון עם אותו במאי, עידו ריקלין. יש איזו יראה מפני הצגתו על בסיס מסחרי, אף שהנושא על פניו סקסי: הומואים במחנות השמדה עם רקע דקדנטי. אלא שהתגלגלותו היא קשה, חסרת תיקווה. גם הרקע המקל, המשלב מפעם לפעם קברט ושירה קברטית בביצוע משויף משטיקים של שי גבסו, שהלחינה קרן פלס, בפס קול אופייני מלודי לה, אינו מקל על הצופים, הנדרשים ונדרכים לעוד ועוד זוועות למען לזכור ולא לשכוח. מדובר בתרכיז של רוע וסדיזם, פורץ ונפרץ עד להתכלות שני הומואים חזקים שרוצים לשרוד את הזוועות בכל מאודם.
שמונה שחקנים מופעלים בידי הבמאי, משה קפטן, על פני במה מסובכת. שניים מהם, מיכאל אלוני ונדב נייטס, נדרשים לעבודה פיזית ממשית. כניסותיו האלכסוניות-יורדות של אולם ברטונוב הנהדר, מנוצלות למעמדים מרגשים של שירה קברטית ומעמדים אחרים של שחקנים המדלגים אל הבמה הגדולה ומופעלים בה דרך כניסות נוספות. אין רגע דל בבימוי הזה. כך גם מנוצלת התפאורה העוצמתית של ערן עצמון על הדירה הספק זעיר בורגנית, מסילת הרכבת והמחצבה, מוארת בידי זיו וולושין.


עקומים - צילומים: ג'ראר אלון


ועל אף זאת, סצנת האבנים הבלתי נגמרת, בחלקו השני של המחזה, ארוכה מידי. בתחילה היא אפקטיבית בריתמיות שלה, כשמתוכה נשלפת סצנה מונומנטלית של סקס ללא מגע, מבוסס על מילים נהדרות בלבד, בהפסקה של שלוש דקות מגרירת האבנים של העובדים בפרך. כך מומחש בתדהמה כוח המילים המובילות אותנו אל מחוזות חפץ נעלמים בזכות יוצריהן. זוהי סצנה שזוכרים לתמיד בזכות ניצחון המלל על הגוף בביצוע מכמיר לב. הוא נעשה בידי שניים, מיכאל אלוני, הדקדנט המקסים, היפה, השורד בכל תנאי, שבמובלע מקנן בו מצפון והוא דואג בדרכו לאוהביו ומתגלה כאדם, מעבר לדקדנטיות. בן זוגו השני, הוא נדב נייטס ההומו, שמגלה לו את עומקה של הנפש, מהו הומניזם, מהי חמלה ואהבה עד אין קץ, גם בלי מגע. אהבה מופעלת בכוח מילים בלבד. זהו משחק מונומנטלי של נייטס. הוא מלא רגש. מכמיר לב, מינימליסט מלא רוך. שופע הומניזם בלב הברוטליות. משחק מדהים בדיאפזון קטן, בלתי נשכח.
מופגן ביצוע רגיש של המאהב הראשון, הביתי- בורגני של מקס, רודי הרקדן, בפרשנותו של נדיר אלדד, במשחק מרומז נשי, קונקרטי, מלא קסם. גם התפקיד הקטן של גל גולדשטיין כגבר מזדמן במיטה, מהלך קסם בגלל שפת הגוף הנהדרת שלו. טובים הם רוברטו פולק, הדוד ההומו של מקס, ללמדכם שהעסק הזה רץ במשפחה, ורק ההורים אינם רוצים לדעת ואורי הוכמן, הקצין הנאצי הקר.
סצנת האבנים נזקקת לקיצור, חרף משחקם המיוסר, לופת הנפש של נדב נייטס ומיכאל אלוני. למעמדים ריתמיים איטיים חוזרים ונשנים, שהתקבלו אז בשנת 1979, אין סבלנות גדולה עכשיו. מלבד זאת, זו הצגה חזקה, חשובה, תמרור דרך להבנת ושיפור מעמד ההומוסקסואלים והבאתם אל חיק להקת בני האדם, שהם לא מציאה גדולה.

הצג אתר רגיל

דפי הנגישות באתרי 022 נבנו בהתאם לתקן נגישות WCAG 2.0 - AA