המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
הרקוויאם של דבוז'ק
![דבוזק מקהלת האקדמיה יונתן דרור צילום]()
התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מנצח: אנדרס מוסטונן. סופרן: אלה וסילביצקי. מצו סופרן: מוניקה אוולין ליב. טנור: אוליבר קוסיק. בס: פרית וולמן. מקהלת האקדמיה למוזיקה ומחול ירושלים, מנצח: סטנלי ספרבר. מקהלת עמק חפר, מנצח: שמעון לבטוב
זו הייתה הפעם הראשונה בארץ ששמעתי את הרקוויאם של אנטונין דבוז'ק.
מחיטוט קל עלה שהייתה פעם נוספת שהושמע: שנתיים אחרי אסון התאומים בהר הצופים
בירושלים, ב – 2013, כמחווה השתתפות בצער האמריקנים עם התזמורת הסימפונית ירושלים,
רשות השידור.
דבוז'ק מוניקה אוולין ריב, צלם: רוב מור
מסתבר שגם מלחין כמו דבוז'ק נזקק בכמה מיצירותיו ליחסי ציבור
אינטנסיביים. וגם יחסי הציבור הללו הם תלויי אופנה מוזיקלית תקפה לאותה תקופה, מה
שמסביר את זניחתן של יצירות שהושמעו תדיר ועכשיו השמעתן נדירה. בימינו מכנים זאת
תזמון. הנה, לסטאבט מאטר שלו היה תזמון מושלם בשל הדרמטיות שלו שחפפה את אבלו
האישי על מות ילדיו. והנה, כשהוצעה לו הלחנה גדולה לזמרים ולהרכב פילהרמוני ענקי,
בחר באמת הפנימית שלו, מפחתת פופולאריות: להלחין רקוויאם מזן אחר, מכונס, מרוסן
מוזיקלית, צמוד לטקסט ליטורגי, מתוך התפעמות מהטקסט עליו חונך. בשנת 1891נולדה
היצירה, בתזמון בעייתי, אחרי התרגלות האזנה לרקוויימים של ברליוז ו-ורדי, שמממשים
מוזיקלית דרמות אימים לנצבים המאמינים בפני האלוהות ביום הדין. המוזיקה של דבוז'ק
לא סיפקה דרמה מעתיקת נשימה, יען אין בה צלצולים גדולים, אין בה פראות שוצפת של
ורדי, בחלקים מהרקוויאם שלו. אין בה ענקיות מוחצנת של ברליוז, או כובד גורליות יום
דין של ברהמס, ואין בה מתיקות על לאל נישא כפי שהלחין מוצרט. וכך נהדפה אחורה, עם
השנים, וזו שגיאה שיש לתקנה. כי דבוז'ק ניגש להלחנה של היצירה בדחילו ורחימו
בהיותו קתולי מאמין אדוק. ככזה, הליטורגיה הייתה נר וגם סד לרגלי הלחנתו. 13 פרקים
עם הפסקה, המבארים את ארעיותנו בעולם הזה, ספוגים בהרהורים היראים שלנו את המוות
והחנפות לבריאה לקראת סופנו.
דבוז'ק אלה וסילביצקי צילום מריה רוזנבלט
כבר בהאזנה ראשונית, נתפס הרקוויאם כמשרטט מוזיקלית את מהות קיומנו
בעולם הזה במומחשות הלחנה מרתקת, לא בומבסטית. כולה ספוגה ברגש ועוטפת ברגש, מלאת חום
אנושי שסוחף את המאזין. יש בה הרמוניות נהדרות מבוססות על כרומטיקה, תמיד מנצחת.
ואם אלו סופרלטיבים, יסלחו לי. צריך להאזין ליצירה הזו בשמיעה טרייה, מושכלת.
הטמפרמנט של המנצח, אנדרס מוסטונן, הוא קטליזטור להפקת אירועים
מוזיקליים כאלה. כאסטוני המקורב אלינו גם בזכות רעייתו ששימשה כאן כשגרירת
אסטוניה, חיזק האיש הרב תחומי הזה את אחיזתו בעולם המוזיקה בישראל תוך שהוא פותח
אלינו צוהר לאסטוניה על שפע תרבות שמותך אליה ממערב וממזרח. ברור שהביא עמו זמרים אסטוניים
לביצוע היצירה, את פרית וולמר שניחן אומנם בבס מעובד, אבל כזה שאינו מייצר
דרמה ווקאלית. לידו אוליבר קוסיק, טנור עם קול גדול, שטוח, שלא גבר על
התזמורת. למצו סופרן האסטונית שהביא, מוניקה אוולין ליב, יש מימיקה קטנה
בהפקת הקול, שמניבה קול עמוק ומלא, הרמוני לזמרת הישראלית מרוסיה שלנו, אלה וסילביצקי,
שניחנה בסופרן עשיר, גדול, בהפקת קול קלה, אלגנטית, חופפת לצורתה הדקיקה אלגנטית,
משדרת שליטה מושלמת בגוף וברוח, מין אחריות עצמית עילית, שמיתרגמת בקול הטוב שלה.
דבוז'ק פרית וולמן צילום טילו בוי
והייתה אינטגרציה של שתי מקהלות גדולות לכלל היתוך ממשי: מקהלת
האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים עם המנצח, סטנלי ספרבר ומקהלת עמק חפר, עם
המנצח, שמעון לבטוב, שהכשירו היטב את שתי המקהלות לכלל הניצוח הסופי של
מוסטונן על התזמורת. שוב הוא ניצב בתנועות הניצוח הריקודיות אקספרסיביות שלו,
המבארות, גם מבלי להאזין, כל תו, אף שהפקת הצליל שנחלצת מהנגנים לא תמיד מממשת את
תנועותיו המשכנעות.
ככלל, הרקוויאם הזה כולו רגש. הביצוע היה משכנע, אמין. נוצרה חוויה
מוזיקלית טובה גם בזכות הגילוי של יצירה שהוזנחה ושוב היא הושבה לתחייה ארעית.
הצג אתר רגיל
