המלצות היום

לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?

תפריטים

מבזקים

נושאים

שימושון

תרבות ואמנות

פרפרים הם חופשיים תיאטרון באר שבע

הכול קורה במחזה הזה: צחוק ודמע, מרירות ותקווה, אמפטיה ומצפון נוקף על יחסנו למוגבלים. יוצאים עם סוג של תובנה, עם אמונה שהכול אפשרי למוגבלים, אם ירצו, עד שמתנפצים אל המציאות הקשה של חייהם בארץ. מצחיק, מדמיע ומקסים.

כשהוצג המחזה "פרפרים הם חופשיים" של המחזאי-תמלילן-תסריטאי, לאונרד גרש, בשנת 1969 בניו יורק, הוא חפף במכוון את הלך הרוחות החדש שנשב מתקופת הוודסטוק: הכללת מוגבלים לסוגיהם בתוך חיי הקהילה, נגישות ונוחיות יומיומית פיזית להם למען שילובם המלא בחברה "הנורמטיבית". ולהזכיר שהיום, מתוך הפוליטיקלי קורקט, ממציאים לאנשים הללו התייפייפות לשונית כמו, אנשים מיוחדים, אנשים עם מוגבלויות או אנשים עם צרכים מיוחדים - כולם מסווה מרכך-מזויף למנוחים מדויקים, בעוד שיפור חייהם היומיומי הוא מזערי.

גרש פיתח ושינה סיפור שהיה, על צעיר מסקרסדייל, פרוור עשיר ליד ניו-יורק, שנולד עיוור לאם סופרת ילדים, גדל עם אוסף מורים פרטיים, מוגן מעולם חיצון, מודר מחברת ילדים עיוורים כמותו, ופונטז כילד מספר ילדים שכתבה אמו בדבר כוחו של ילד עיוור לנצח את העולם. רק בבגרותו, כשפגש אישה שהנגישה אותו עם החיים בניו יורק כעיוור, הלהיטה בו רצון לחיים אחרים, עזבה אותו בגלל נישואיה לגבר אחר, בגלל שידעה שלא תחלק את חייה עם עיוור - הבין שעליו לצאת מהכלא המוזהב-מוגן בסקרסדייל ולנסות לחיות לבד.


פרפרים הם חופשיים צילם מעיין קאופמן


את הניסוי הזה, מוגבל בזמן, הוא עורך בדירת סטודיו ניו יורקית שנחלקת בדלת לשתי דירות. מהדלת המחברת פולשת אליו דיירת פרועה, פגועת חיים, חסרת עכבות, חסרת מתמידות, ששוב תפתח לו צוהר לחיים אחרים, עשירים, אבל מכאיבים.
הצלחתו של גרש הייתה ביישומו את הפורמולה האמריקנית של קומדיות שהכול מסתיים בהן טוב, אפילו במקרה קיצוני של עיוורים שנוחים להתאהבות באנשים רואים, ושהרואים רוצים אותם תקופתית ואולי, בנדירות, לתמיד. מבחינה זו, אמינות צמודה לסטטיסטיקת המציאות אין במחזה, וזו חולשתו. אבל יש בו צחוק, דמע, מרירות, פאנץ' ליין, דיאלוגים של פינג פונג ובעיקר הפי אנד יחסי שכולו תיקווה. יש סימני שאלה וחששות לבאות מחיים לא צפויים עם אישה שמתהפכת כל הזמן על עצמה, שנלהבת מאיכויותיו של העיוור, מבלי שתדע לאמוד אותם בהשכלתה אלא בכוח הרגישות שלה.


פרפרים הם חופשיים צילם מעיין קאופמן

התרגום הקולח, החם, של תום אבני גם בתפקיד הראשי, מכניס אותנו במידיות אל סבך נפשות גיבוריו. כך התפאורה הצבעונית פונקציונלית של דירת סטודיו ניו יורקית, מלאת פרטים של שנות השישים של נטע הקר. התלבושות של אז עוצבו בידי גילי כוכבי. תשלימו את אווירת הדירה הזעירה הזו עם תאורה מבארת סצנות של אמיר קסטרו ועם המוזיקה שלוקטה והולחנה בידי אלעד אדר והנה מעטפת מחממת היטב ארבעה שחקנים שלכל אחד מהם יש תפקיד עם "בשר". כל אחד מהם הוא דמות עגולה, מבארת בתמציתיות את מהלכי חייו הקודמים שהובילוהו אל עכשוו חייו, תודות לבימוי קצבי, שאינו מפסיק שטף גם ברגעי שתיקה. וזה הישג ממשי של אלדד גרויסמן גוהר.
דני שפירא, בוגר גודמן בית ספר למשחק בנגב, מאגר מוכח של שחקנים טובים - מוליך בתנועותיו, בקצב משחקו, אל במאי מטורלל, הזוי משהו, ספונטני- ילדותי, אותנטי לאותה תקופה. ליאת גורן היא האימא המגוננת-כולאת בנה, המתפתחת בספיד של המחזאי לאם מכילה, מוכנה לכל ניסוי של בנה ובלבד שינשום עצמאות. היא סנובית במידה, צינית במידה ורחומה באיפוק.


פרפרים הם חופשיים צילם מעיין קאופמן


תום אבני המאופק בחלקו הראשון של המחזה, משכנע מאוד כעיוור שמודד היטב את צעדיו בדירתו, שופע ריגשה עד להתרסקות בחלק השני של המחזה, נתפס בהגזמת מה אבל עדיין מפעיל בנו אמפטיה ורגש. לעומתו, ענבר דנון, מדלגת בקלות מעל משוכות תפקידה. היא קומית, חדלונית, מקסימה, פגועה, שבשבת חסרת כיוון, עד לרגע שהמחזאי בונה את גיבורו, דון-תום אבני כאנליסט לרגע, המפצח את אופייה, את פגיעותה, מבאר לה מי היא ומי הוא, עד לרגע התאחדותם המחודשת, לא ידוע לכמה זמן.
גרש מייצר אמפתיה לזוג ומממש את רצון כולנו לאופטימום. לאמור, חריג מתחבר עם "נורמטיבי" על בסיס רגשי יומיומי - משהו ממש לא יומיומי. וזה מצחיק, מדמיע, עשוי היטב ומהנה עד למאוד.

הצג אתר רגיל

דפי הנגישות באתרי 022 נבנו בהתאם לתקן נגישות WCAG 2.0 - AA