המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
ארורים BLASTED- בשיתוף תיאטרון נוצר וגשר במסגרת jaffa fest
![]()
מחזה קשה שלא עבר ממש את גבולות הפרינג'. יש בו אונס, התעללות, אוננות, עקירת עיניים, קניבליזם. אקסטרים של זוועה שמלחמות מביאות תמיד על העולם, בביצוע אמין, קורע לב.
לא ידוע מה געש בקופסא השחורה של המחזאית -
בימאית הבריטית, שרה קיין, כשכתבה, עדיין סטודנטית, את המחזה הראשון הזה,
אחד מחמישה שכתבה. בית הגידול שלה, במה שידוע, נתפס נורמטיבי. אבל יתכן שהרדיקאליות
הבנויה בה, היא מורשת ישירה מהורים דעתנים, עיתונאים. ורדיקליזם מכל סוג שהוא, מוביל
לאקסטרים מכל סוג שהוא, במעשה ובמלל. תבללו את המרכיב הזה עם הסכסוך הקשה שלה עם
נפשה, עם דיכאונותיה, עם הכישרון שלה ותחשפו למחזה, "ארורים", blasted, בשיתוף תיאטרון נוצר וכפי שנרשם בגדול
באנגלית במסגרת ה- jaffa
fest
(אפשר היה לנסח בעברית).
יש לשער שתוכנו חפף והושפע מהזוועות שאירעו
במלחמת בוסניה שהתנהלה בשנים 1992-1995, כשיוגוסלביה שאחרי טיטו התפרקה לסך חמישה חלקיה
הטבעיים בהם מיעוטים מוסלמיים, שנרצחו, נאנסו נשחטו ועונו על ידי הסרבים והקרואטים
בבוסניה הרצגובינה. אולי התבצעה בו עכשיו הטריית תרגום של לילך דקל אבנרי, בו
הודגש האסלם הברוטלי העכשווי של דאעש ביתר שאת, כדי לתאר את השינוי שמתחולל בערי
אירופה עכשיו.
קיין
משרטטת תהליך של טרום מלחמה ומלחמה, המתחוללת באי הבריטי, בסצנות קאמריות. יש בהן
עתידנות ושיחזור היסטורי מבהיל, באשר התהליך אל המלחמה ויישומה מצר חיי אזרחים,
מעצים ברוטליות יומיומית של קיומם בידי צבא, משטרה וכוחות סמויים. הוא מחסל מוסדות
שהיו, מחסל ערכים שהיו, מבטל השכלה שהייתה, מבטל חמלה ששררה במשורה. וכל התהליך
הזה הופך למגה פיצוץ כשהצבא מתקדם וכובש ערים. לא חשוב איזה. לא חשוב איזה צבא. אל
תוך האכזריות הזו תמיד מסתנן סאדיזם. הוא נע באוטוסטרדה תחת לגיטימיות האנרכיה
והמלחמה. והסדיזם הפתוח, הפרוץ הזה, הוא שמחולל את מרבית הזוועות הנוחתות על המין
האנושי.
קיין מביאה אותנו אל בית מלון שם אנו
מתוודעים למערכת זוגית מעוותת של גבר מבוגר, חולה, הרסני לעצמו ולזולתו, המתפקד
תחת טיקט של עיתונאי ולמעשה הוא סוג של cleaner מזוהם, דיכאוני, מונע בידי כוחות אחרים. בת
זוגו היא נערה גבולית, עם התקפי המופיליה, כנראה. היא קשת ביטוי, חומלת, הומנית,
בעלת שכל ישר, לכודה בחולשת אהבתה למהרס חייה.
BLASTED, צילום: אמנון חורש
קיין מובילה לאקסטרים של רוע, עיוות,
טירוף. העיתונאי אונס אותה, מאונן, היא מאוננת אותו, הוא נאנס על ידי חייל, החייל
עוקר את עיניו, ויש אכילת תינוק. הכול ישיר, ברוטלי, בלי פיתולי התייפייפות. כשהועלה
המחזה הזה ב - 1995 ברויאל קורט בלונדון, המבקרים הטיחו בו את כל זעמם. רק אחרי
שקיין התאבדה במוסד פסיכיאטרי, באה לה גאולתה מהמבקרים.
עד היום מחזותיה נותרו בחצר הפרינג'. בארץ
הוצג מחזה שלה, "פדרה אהובתי" בתיאטרון תמונע. "פסיכוזה 4.48"
הוצג אומנם בתיאטרון חיפה, אבל נותר סתום ומרגיז לרוב קהל הצופים.
ה"ארורים" שלה הוקרא בשעתו בתיאטרון הקאמרי. לומר שיש במחזה דמויות
מגובשות? שלד ממשי של עלילה? לא. הוא יכול להתרחש בכל מקום, בכל מלחמה. יש בו
סיטואציות של רוע צרוף, של אגואיזם, של סדיזם. שלוש דמויותיו כאילו הפכום על הבטנה
שלהן. הן נטו, נטול ברוטו, על כל יצריהן הנחפזים ליישום ישיר, ברוטלי, בלי עיטורים
וקישוטים. יש רק חמלה של נערה אחת.
גם בחלוף השנים קשה להתבונן במחזה הזה, שכל
המעורבים בו מ"תיאטרון נוצר" ו"גשר" ממש חרפו את נפשם למענו.
זה הבימוי המהודק של אבי גיבסון בר-אל, מלופף בתנועה של ערן לביא.
זה שיבוץ המוזיקה המרטיטה בסצנות הכי מזוויעות של נדב ברנע על תאורתו
המצמיתה-מבארת. זוועה עם מוזיקה אלוהית,
אריה מתוך דידו ואניאס "כשאשכב בקברי" של הנרי פרסל, דוניצטי, שיר של
ביונסה, הבהוב מאופרה של הנדל. החיבור הלעומתי של זוך, מלאכי שמיים עם ריטוש הגוף –
היא שיחוק גדול של ברנע. אולם הוויזואליות של המחזה נגרעת בגלל תפאורת שני עמודים
בגובה שגוי של דינה גיבסון, המונעת
מרחב ראייה תקין משתי פאות באולם.
שלושה שחקנים ממש התאבדו על התפקיד שלהם.
רק האנרגיה שהם מזרימים אל תפקידם מותירה אותם סחוטים בסוף ההצגה. כי אקסטרים
הזוועות של קיין, לא חוסך מהקהל אף פרט מזוויע או דוחה. זהו משחק טוטאלי של מוטי
רוזנצוויג של גבר חולה, מעשן, שותה, מאונן, אונס, מתחנן מול חייל סדיסט שאונס
אותו. זהו חייל שמחולל ומעולל זוועות יומיומיות, מעשה שגרה, במשחק קשה ומשכנע של יונתן
מילר עד אובדנו. וזו יעל מור, בעימוד נערה גבולית, פריכה, תמימה, ישרה
חומלת מאהב עד הצמדת חייה הדפוקים לסופו הקרב.
זה הגיהינום האקטואלי, המדמם של קיין שהומחז
ב – 1995. לזמן התפוגה שלו אין סוף. הוא נמשך ונמשך, טרי, מסב ייסורים, בסדיזם לא
נתפס, גם עכשיו.
הצג אתר רגיל
