המלצות היום
לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
תרבות ואמנות
חיים ארוכים תיאטרון ריגה החדש - במסגרת jaffa fest
![]()
בהצגה, "חיים ארוכים", מומחשת זקנה מנוולת של חמישה קשישים-ישישים בעידן הפוסט קומוניסטי בריגה. בנגיעות הומניות, קומיות וטרגיות, משרטט הבמאי, אלביס הרמניס, את קשייהם, איטיותם, עניים ויכולתם, חרף ביוש חייהם, לייצר שמחות זעירות.
במסגרת הפסטיבל הבינלאומי של יפו, הגיעה
אלינו הצגה ייחודית זוכת פרסים מרובים, "חיים ארוכים" של אלביס הרמניס,
במאי ויוצר לטבי של תיאטרון ריגה החדש. ייחודיותה: טיפול המצבט שלו בחמישה זקנים
החולקים דירה מרופטת, מתפוררת, עמוסת חפצי כלום, עם מטבח וחדר רחצה משותף – משקפת
את הטרגדיה שפקדה קשישים בכל הגוש המזרחי בעידן הפוסט קומוניסטי. בעוד הצעירים
התנערו להתאמות ואזונים עם הכלכלה החדשה, הזקנים נותרו מאחור, מבולבלים, חלשים,
מרירים, מרוקני ביטחון סוציאלי, שממנו נהנו בעידן הקומוניסטי ועל כן מפתחים מין
נוסטלגיה לגביו.
ההצגה נטולת מילים. משתרבבים אליה המיה,
גרגור מרוחק, דיבור סתום, רחשי מגורים. הבמה מחולקת לאורכה לשלושה חדרים, בה
מתגוררים חמישה זקנים. לצדיהם חדר רחצה ומטבח משותפים. בו זמנית מתבצעות סצנות
יומיומיות בחיי הזקנים, על אפיונם האינדיווידואלי. בו זמנית על הצופה להתמקד בחמש
סצנות משוחקות באור קלוש-דלוח ברמת הנורות של אז בגוש הסובייטי.
חיים ארוכים
אין תוכן. אין עלילה. זה תיאור יומיומי, מצמרר-מצחיק-כואב,
על ימים לא יעילים של אנשים בזקנתם. כל פעולה זריזה מבלי משים לאנשים צעירים,
הופכת אצל הזקנים לסאגה איטית ממוקדת מטרה ליישומה. ההגעה לתנועה פונקציונאלית היא
איטית, מגששת, מרובת היתקלות בגיבוב חפצים לא נחוצים, מושארים מחמת השלמה שבחולשה.
וכשהיא מתבצעת, זהו ניצחון קטן, מחסום פריך בפני האין, הכלום.
זו זקנה מביישת מלאת סתגלנות, ובה מתקיימת
גם חיות קיום: הקימה האיטית מדשדשת שלהם בלילות להשתנה, החזרה למיטה ברגלים כושלות,
נתקלות בחפצים שאינם רואים. התלבשות הבוקר שלהם באברים מגוידים, עם יכולת מוגבלת
להשתחל אל שרוולים, חדר הרחצה על פעולות הבוקר שלו, עשויות במשחק מבאר של שחקנים
צעירים מצוינים, מאופיינים באיטיות פעולה של זקנים בהישטפם, בהשתנתם, עת כבסם
כביסה, קשייהם לתלות אותה מעל כיור. סיעוד אישה זקנה את בן זוגה המתנייד בקושי ורוחצה
אותו במיומנות חומלת, מורגלת.
הפגישה של אנשי החדרים במטבח המשותף, כשכל
אחד מהם פותח ואורז שוב את צרור המזון האישי שלו. ולזכור שגם בארץ, עם העלייה
הענקית לארץ בקום המדינה, חיו עולים רבים בדירות מחולקות, עם מטבחים וחדרי רחצה
משותפים. זה עדיין זיכרון קשה על מריבות איומות בגין ניקיונות וגניבות מזון, לרבים
שהתנסו בו.
חיים ארוכים
בדירה הזו, משך הבמאי חוט של חסד על דריה.
לא מתוארות מריבות. משורטטת עיקשות על אינדיווידואליזם בתנאים מחפירים. זה הזקן
הצבעי שרוצה אסתטיקה בחדר שלו, חרף אדישותה של אשתו כלפי העניין. זו מלאכת הכפיים
הכפייתית שלו, אם זה נגרות לא מנומקת, או עשיית "חפצי נוי" שמעורבת בהם
רעייתו, אם לצרכי מסחר זעיר או כפייתיות תנועה לנוכח הזמן המשתרע לפניו. יש זקנים
כאלה. ישנו הטכנאי הרווק, שמאתר גלי רדיו ומשקיע אנרגיות במגברים מזייפים ומערב
בכך שכנה שדרה עם בן זוגה ליד חדרו. והנה, גם לזקנים יש רפלקס של סקס. הוא פועם
בהם שוב, בקטנה. והזקנה שרה אתו שירי ערגה של פעם. ומתקיימת בחדרה יום הולדת
זעירה, עם אלכוהול. והרווק מתגלח ומתבשם לקראת המסיבה, שמא יקרה לו שוב מה שקרה לו
אז. ובעיקר יש חמישה זקנים שמחים על זה שהם חיים. וכל הטיפול בחמישה חושף הומניזם
גדול תחת לחץ של יחסי שכנות כמעט נעדרי פרטיות, אבל עמוסי התחשבות עדינה של כולם
עם כולם, חרף מריבות פעוטות.
וזה כל כך יפה. כה נוגע בלב. אלא שגם
מעייף, ולו בגלל הקצב האיטי, והצורך להתמקד בחמש סצנות בו זמנית כשלכל אחת מהן
חשיבות מרבית כשלעצמה. אם החמצת אחת, החמצת פאנץ' של הומור אנושי כל כך. והמחזה
מתפוגג לנוכח הקרנת ערוץ אחד משמים, המוקרן בשתי טלוויזיות בשחור-לבן ובטלוויזיה
יחידה בצבע. שוב יורד הלילה על חי הזקנים. וכבר מחוץ לאולם, ישמעו רחשי הלילה שלהם
בתודעתנו: ההמיה, הגרגור, האנחה, הדיבור המובלע בהקיץ או בשינה, האנחות, הנרגנות, –
מלאכת החיים המתישה של הזקנה.
חיים ארוכים
גם אם איננו צופים במורגל בתיאטרון ריגה
החדש יש לאזכר את היוצרים. את התפאורה היצירתית של מוניקה פורמאלה, את
התאורה והסאונד של גאטיס בויליס. את השחקנים הטובים: גונה
זארניה, בייבה ברוקה, קסגפאראס זנוטינש, גירטס קרומניש, וויליס.
הצג אתר רגיל
