לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
התנצחות פילוסופית בין סוסו של אלכסנדר מוקדון ששרד שנות היסטוריה והפך לעורך דין, שבוי בחוקים בוני גיבוש עם - לבין היסטוריון מאמין בשיקולי דעת סובייקטיביים ובחוש צדק אנושי. כיצד הדעות הקוטביות זו לזו, שורדות במלחמות. סוראליזם עשוי בריאליזם.
"הפרקליט", הוא אכן
סיפור מוזר על סוס וחוק כפי שהוא מוגדר בתכנייה. מי שהמחיזה וביימה אותו, דניאל
כהן לוי, פיתחה אותו למחזה בהשראת סיפורו של פרנץ קפקא, "הפרקליט
החדש", מתוך אוסף סיפורים "גזר דין וסיפורים אחרים", בו מסופר על
התגלגלות בוצפאלוס, שהיה בהיסטוריה הרחוקה סוס מלחמה אימתני של אלכסנדר מוקדון.
בשנים שנקפו, עבר מטמורפוזה, נמהל עם בן אנוש, הפך לעורך דין בקיא וצמוד חוקים.
בהשראת בעליו ההיסטורי, מוקדון, והערצתו לו, נטבעה בו מנטרה ואותה הוא מוסר
להיסטוריון מולו: "בהתנהגותו של כל אחד, תלוי גורל כולם. עלינו לבחור
בציות". מלחמתו היא על חוקים שהם מוליכים טבעיים לציות, כמגבשי עם ומונעי
אנרכיה, ועל העיוות שחל בהם או היעלמותם בכלל כשמתחוללת מלחמה.
זהו שימוש במיתוס על סוס ענק, פראי, שמוקדון, בן עשר, אילף ברגישות.
הוא חישק בירכיו את צדעיו ולחצם מאירופה עד שערי הודו, בכיבושיו המהירים. והוא צאצא
לסוס האגדי פגסוס, במיתוס היווני. במחזה הוא חי מאז 326 לפני הספירה, זמן מותו
המשוער, ביום שנפצע ומת בקרב. הסוס הזה מתפתח ברוח אדונו המת ורב המיתוס. מוטבעת
בו אנושיות, הוא משתכלל השכלתית, לא בטוח שאינטלקטואלית בגלל יסוד דוגמטי בחשיבה.
לאט, בחילופי דורות, הוא הופך לייצור על: קומבינציה של פראות ופיזיות מנצחת של יפי
סוס, שלובה בחוכמת אדם הנהנית מפטינה מנצחת של עתיקות.
וככזה הוא מגיע אל פונדק
באמצע ליל, בארץ לא ידועה, משתכן אצל בעלתו, מצולקת המלחמות, מתווכח עם היסטוריון
שתיין על חוזקת החוק, פוגש אישה תאבת חיים שרוצה אותו ונדחית על ידו, מפחד היצר של
מי הוא מגלם, פוגש קצין שאוהב אותה המשלח אותו לשדה הקרב על תקן סוס, למען ייהרג
או ייאכל בגלל רעב מתמשך של חיילים. לא ברור אם התחרט הקצין ובא לחלצו משדה הקרב, או
שבא לוודא את מותו מחשש שיתחרה על ליבה של אהבתו.
לסוס יש המשך-יורש: ילד. נפעם מכוחו האצור של הסוס, סופג הילד השכלה ממנו,
מתאווה לקומבינה הערכית, הלא צפויה, של סוס ואדם. היותה ייצור משכיל עם פיזיות
אדירה ופראות מרוסנת. אם יתרומם הילד לזיווג ולסיווג של סוס-אדם, צפויים לו גם חיי
נצח. הוא ייהנה, בנקוף השנים, מפטינה של עתיקות יוקרתית ולצדה התמחות בידע וכינון
חוקים למען הדורות שיבואו.
את התפיסה הסוריאליסטית הזו
ארזה דניאל כהן לוי בבימוי מנוכר, דידקטי
משהו, מרובה סטקטו, שקצבו נעצר במכוון על ידי הגיגים פילוסופיים, נאמרים באמצעות
מגבר בידי אחד השחקנים, ובכך מודגשים מעל רחשי רקע אפקטיביים שיצר המוזיקאי, אורי
פרוסט.
אותה תפיסה מנוכרת מתקיימת גם
בתפאורה של שני טור. היא מתכתית, מדמת סורגים, יעילה בעיצוב מסכים נגררים
תכליתיים לסיום ופתיחת סצנות. יש מעמדים אפקטיביים מאוד בבימוי מלחמה באמצעות
תנועת מקלות אור דמויי חרבות, ניצחים בהבזקים ברוטליים. את התאורה הדרמטית, מדמה גם
תפאורות עומק ערטילאיות, תכנן רוני כהן. לתנועת השחקנים, בפרט לתנועת הסוס,
המרוסנת, המרומזת והמרשימה, אחראית טולה דמארי.
אנסמבל השחקנים אמין במשחקו. כולם. שמעון מימרן, ההיסטוריון, כרמית
מסילתי קפלן, האישה הקשיחה שדואגת לילד, וגם לסוס, גלעד לדרמן, ניקולא,
בביצוע מינורי משכנע, נטלי אליעזרוב, האישה החזקה תאבת האהבה, יוסי
עיני, בדמות סתירתית של קצין אוהב, אכזר ומתחרט, אולי. טובים יובל אור
ואיתי שור במונולוג רגשי וחם של טבח ואריה צ'רנר, השופט האנושי המוקסם
מהקומבינה של סוס חכם כאדם. דודו בן זאב משחק היטב עם גודלו הפיזי ועם פראות
נשלטת בהגיון שהטביע בו רוכבו: אלכסנדר מוקדון.
זהו חומר הכי סוריאליסטי.
ניתן היה להשתולל אתו עד למעמדים הכי צבעוניים. אבל הבמאית בחרה להתמקד בפילוסופיה
של בעד ונגד חוקים, תובנות, צדק וזוויות ראייה סובייקטיביות, שלא פעם הומניות יותר
מחוקים יבשים, ולא פעם הן הן מייצרות האנרכיה באי ציות לחוקים יבשים. כך נגרעה
התפרעות סוריאליסטית שהייתה מוסיפה הרבה צבע למחזה.