לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
כל כך אנושיים, חמים, מצחיקים וגם מדמיעים האנשים מהעיירה "תקוות"– הדמויות מ"רומיאו ואימא". יוצאים מההצגה דומעים עם תועפות של תובנות אופטימיות על המין האנושי. יש עדיין תיקווה.
כמה חסד וטוב ואנושיות שזורים בקומדיה המדמיעה הזו. דומה שנשלפה
מתקופה אחרת, בה כולם היו עם כולם והערבות ההדדית לא הייתה סיסמא אלא פעולה מחייבת.
היופי בה הוא השזירה המוצלחת שעשו שני מחזאיו, גור קרן וגלעד קמחי, שגם
מביים את המחזה, בין חיי עיירת פיתוח שצעיריה רוצים להימלט מהעתיד הידוע בה אל
עתיד מוצלח, לבין תכניות הטלוויזיה, סטייל הריאליטי, "האח הגדול",
"הישרדות" שהן משאת הנפש שלהם.
במחזה זהו כוכב לוהט בן העיירה, ששי בן עטר, שחוזר אליה כדי לבחור נער
שיגלם את רומיאו, ב"רומיאו ויוליה" ויבחר אחרי שיחווה תלאות
טלוויזיוניות נוצצות. נשמע נהדר. לא מקפחים כישרונות נעלמים בפריפריה. אלא שתהליך
הבחירה נתון בידי הפקה ראוותנית, צינית, בשיפוט של שלושה רהבתנים, המושכים
לכיוונים שונים במכוון למען האקשן. והנערים הגולמיים, שיתכן שבאחר מהם מסתתר אותו
כישרון נעלם - והוא מסתתר ועוד איך - סופגים השפלות לרוב, לשעשוע הקהל, בעוד ההפקה
סוגרת בשקט על שחקן תקני. כך נעשה סבסוד להפקה באמצעות עיירת פיתוח, באשר היחשפות
כישרונות בה גם מבלי שמומשו תזכה את ההפקה בתמיכה פיננסית של משרד התרבות. יופי של
פיתול.
רומיאו ואמא צילום ז'ראר אלון
כשדמויות מהעיירה נפרשות לפנינו אחת אחת, אנו לא יודעים נפשנו מהצפת
רגש. זו אם גרושה נטולת מזונות שמגדלת לבד שני ילדים עם פוטנציאל גדול והיא מקריבה
הכול למען פיתוחם. וכשהיא מאתרת את כישרון המשחק של בנה שהחליט לנשור מהלימודים
ולעזור בפרנסת המשפחה, היא מדרבנת אותו להליכה לאודישן בטלוויזיה ומתרגלת אתו
מונולוגים ודיאלוגים מהמחזה. באודישן, אכן, מתגלה כישרון המשחק שלו על ידי אותו בן
עיירה שהפך לכוכב מפורסם. אלא שצרות בריאותיות של האם, מרחיקות מהנער את הבחירה.
שלא להפילה נפשית ובריאותית, הוא בונה שקר שנבחר להיות רומיאו, זאת בשיתוף שני
חברים תושייתיים, ובהצטרפות אינסטינקטיבית של העיירה אליו לכינון השקר הגדול, האנושי
הזה. דרך טווייתו המפותלת, מתגלים אנשיה כמין פסיכולוגים טבעיים, מבלי שניזונו ולו
מטקסט פסיכולוגי כל שהוא. זו הבנה אנושית בסיסית של עיירה שלמה שצריך לעזור בכול
לאישה ולנער: בבישול, בנחמה, באמירה טובה כשכולם, מבוגרים וצעירים נלכדים במשחק שקרי-יצירתי
להציל שניים.
לצפות במעמדים מרגשים של שכנים טובים, מרעיפי חום אנושי והבנת זולת, לראות
אהבה טוטאלית בין אם ונער, לעקוב אחרי אחות אם מתרוצצת בין יידעונים ותחת
הדיאגנוזה שלהם, נותנת סימנים ביומיום של חייה – זה מדמיע ממש.
ובנימה אישית: דמויות העיירה הזו הן הכי אותנטיות שיש. חוויתי אותן
בשנותי הארוכות ב"מעריב", עת נשלחתי לעיירות פיתוח "להביא
חומרים" "ולכסות" טרגדיות קשות שאירעו בכמה מהן. באתי זרה, והם
קיבלו אותי בזרועות שלוחות, בשינוע קבוע של קפה, מזון, לבנים ולינות. לא אשכח את
החום והאנושיות שלהם כלפי לעולם.
ולהצגה: ערן עצמון מדייק את תפאורת המראה המשמים השיכוני,
הבתים על העמודים עם תריסי הפלסטיק האפורים, חבלי הכביסה, התפאורה הביתית הניידת, עם
שיחוק מרפסת נפרצת מתריסים מיועדת לסצנת המרפסת המפורסמת של יוליה, בשיתוף התאורן,
אבי יונה בואנו. את הבגדים של אנשי העיירה, משולבים בבגדים האקסטרווגנטיים
של שופטי הריאליטי, עיצבה אורנה סמורגונסקי.
גלעד קמחי מלהטט
בסצנות דינמיות, נוטלות נשימה וגם באיטיות ומנומקות, הנערכות בפנים הבית מחוצה לו באפיון
מעברים גמישים, מחוברים בין פנים לחוץ. חובר במשחק שני תפקידים של צלם וסועד, המחזאי,
גור קורן. סצנה עם תקריב ווידאו של השחקן דוד שאול בעיצוב יואב
כהן, משולבת במוזיקה מלודית דרמטית של אמיר לקנר, בו שאול משמיע
מונולוג של רומיאו – היא פשוט מזליגת דמעות. איזו קומפוזיציה יצירתית, המאדירה את
כישרונו של שאול. מי שלידו, האם, שרה פון שוורצה, מפגינה משחק מדוד של אם
טוטאלית, מרוסנת, ההולכת ופוחתת במשחק משכנע. ניסו כאביה הוא המאהב המאכזב שאינו
עומד בתלאותיה. ענת מגן שבו, ממחישה דמות אישה צעירה מהעיירה עם אותה עגת
דיבור מתנגנת, שפוטה של יידעונים ונומרולוגים, מקריבנית להשגת תרופת האווסטין לאחותה
שאינה אז בסל התרופות.
טובים החברים היצירתיים, דולב אוחנה ואלעד אטרקצ'י, שבמשחק
מעודן הוא מרמז על נטיותיו המיניות. צבעוניות הן אסנת בן יהודה בביצוע
קוטבי מרשים של שני תפקידים ואדוה רודברג, יוליה וגם השכנה החמה עם סירים
ביד. ענייני ויעיל בפרשנות הוא שמחה ברבירו. דמות עם רמז קומי הוא רועי אסף, הכוכב שנחלץ
מהפריפריה. אינטנסיבית היא המתאמת נאוה לוי ומשכנעת במשחק בוגר היא, ליה עמרם רוקח, הילדה שרואה הכול.
קמחי וקורן משמיטים
שטנה ורוע מהעיירה ומתרכזים בהיבטים ההומניים שלה בלבד. עדיין היא המחשה למקומות
קטנים אחרים רחוקים מערים גדולות, שבהם כולם יודעים על כולם הכול. שיש בהם מציצנות,
ריכולים, השמצות. מלחמות יצריות אלימות, נקמות משורשרות לשילשים וריבעים. אבל בבסיסם
האנשים במקומות האלה חמים, אנושיים, עוזרים, לא מנוכרים, לא מקולקלים. עדיין תומכים
שם בבודדים. עדיין אין שם בדידות של בודדים בעיר גדולה. רוצה להאמין שאנשים שם לא
לבד.