לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
מחזה עכשווי, ציני, מגולל תהליך אכזרי של מועמדות לעבודה בתאגידים בינלאומיים, בביצוע מופתי. בתוך ההדמיה הנכלולית של מועמדים, בלולים באנשי תאגיד - נחרבת אינטימיות, נהרס "אני" של קופסה שחורה פרטית. במניפולציות מרושעות הופכים את כולם, עובדים ובוסים, לעבדים מודרניים של תאגידים בינלאומיים.
אנו רואים את המפולת האנושית הזו כבר שנים סביבנו. איך הופכים את דור
הביניים לעבדים מודרניים. כיצד, אם התקבלו למשרות הנכספות, הם מוסרים נפשם לעבודה,
מחסלים הכול בדרך, זוגיות, עזובת ילדיהם ובלבד להגיע למשכורת גבוהה, לשליטה נכספת.
בדרך אליה נהרסים ויהרסו ערכים ורצונות ורגשות שלהם ללא תקומה.
את המעמד האכזרי הזה מתאר
המחזאי, ג'ורדי גלסרן הספרדי, במחודד, באכזריות, במניפולטיביות, בהפוך על
הפוך, ובכל תכסיסי התעתועים האכזריים והמתוחכמים שיש. זהו מחזה מרתק ביכולת
הפלסטית שלו לגולל בפנינו את השינויים החברתיים הקשים שמחוללים התאגידים
הבינלאומיים ולא רק הם. היום, כל חברה שמכבדת את עצמה, פולשת ובולשת בחיי מועמד,
דורשת ממנו כישורי על, מצמיתה אותו אל שעות עבודה מתמשכות לא אנושיות, הכרוכות
בהפקרת משפחתו, הרס זוגיותו ונטישת ילדיו ממש. ולכשיתעורר, מפוטר, או בעמדת
ביניים, ולכשיתפכח, יבין שהפסיד חיים שלמים. ואולי לא. זו המציאות החדשה, ניזונה מרשתות
חברתיות, שתופרות לנו חיים אחרים במידות אחרות, שיש בהם סטריפטיז אישי לרוב, כמעט
מביך, מציאות ממוחשבת שעוקפת עצמה על האמתית, עד שזו נטמעת אל תוך הממוחשבת, עד
שפרופיל של אדם, אינו שלו יותר, אלא משהו מותאם לקונבנציה של הרשתות החברתיות.
השיטה. צילום: מעיין קאופמן
תהליך כזה חומס הומניות
מאנשים, מייצר מנוכרות נפשית, מעצים רוע, בוטות, ונדליזם מילולי ופיזי, אדישות
לסבל הזולת ולשכחת יקירנו הגרעיניים. האנשים האלה, בשאיפתם למשרה המיוחלת, מרטשים
הכול בדרך אל המשכורת בהנחה ששם ממוקם האושר והעושר. אבל במציאות המדומה הפולשת אל
האמתית וגם שולטת בה, אין משהו בטוח. אלה חיי חולות נודדים. משרתם תישמט במפתיע
ותינתן למישהו טרי, צעיר, טורפן, מעפיל עליהם ביצירתיותו השטנית, מי שיעניק לחברה
בוסט רענן ורווחים ממוקסמים במחיר הרס עצמו.
על הפיחות האנושי שמתחולל
בקרב ארבעה מועמדים לעבודה בתאגיד בינלאומי שוודי, נסב המחזה הזה בתרגום שוטף של תום
אבני. עמית אפשטיין שחקן ובמאי, איש של התנסות בכל העולמות, יצר קצביות
סוחפת לכל אורכה של ההצגה. יש תנועה מנומקת בין ארבעה בכיסאות, בטלפונים שלהם
ובקבוקי המים על השולחנות הקטנים לצדם, בפינות הבמה. אין רגע דל ואין תמה. אפשטיין
כבר צבר רקורד של אדם שנע בין כל העולמות: שני פסטיגלים במשותף עם הפנטומימאי,
חנוך רוזן, ויריית פתיחה ב"מנורה" של סטטיק ובן אל בדרכם לארה"ב.
וכשחובר אליו תאורן אפקטיבי כמו, איל דניאל, במשחקי תאורה
קיצוניים, מהירים, מיצרי דרמה, וכשאלונה וינשטיין מעצבת תפאורה
ותלבושות וגם "ערסלים" שקופים המורדים מתקרה ובהם ארבעה כובעים – זהו
בסיס מחזאי לאלתור סיפורים של חובשי המגבעות והבלורית הטרמפית. הסיפורים מהודקים
בהפגנת משחק מרתקת של הארבעה, כל אחד סוליסט בתורו.
אלא שקודמים להם סיפורי בדים
על עצמם. בגידה באישה. שוד יזום באמצעות אישה מזדמנת למיטה. דיכאון, הצפה עצמית,
במשחק ענייני, של איש שאינו נתפס כמסכן אחרים בביצוע של אודי בן דוד. מעיין
תורג'מן היא מועמדת שבנה זקוק לה, שאימה גוססת ומתה, והיא נשארת בהליך הבחירה,
במשחק של אישה צועדת עד הקצוות של עצמה. איש שנאלץ לספר לשלושה המועמדים שהוא רוצה
להחליף את מינו. כי משימתו הטלפונית היא לשחרר מידע אינטימי מביך על עצמו, במשחק
קשוח מהול בניצוץ אנושי של רון ביטרמן, שמחקיין מרהיב תולדות קאובוי בגלל
כובע הבוקרים שנאלץ לחבוש.
איש קשוח, מרושע וציני, ממציא סוגי ילדות טובים ורעים, לסיכול מועמדת,
הוא עומר עציון. הוא מדהים כאיש כהונה תחת כובע כזה, והוא מדהים בהחלפה
צינית מטלטלת של קורות חייו עד לשרידותו כמועמד יחיד, כך הקהל חושב. ושוב מהפך בנו
המחזאי ואנו נצבים בפני מהפך חדש ומרתק.
מעל לכול: זוהי חוויית תעתוע,
כי כולם הם לא מי שהם. הכול מתהפך ויתהפך ומתגלגל אל תרמית רודפת תרמית, בסימן התעללות
קשה מלמעלה, במועמדים ובעובדים, כולם תחת חישוף נפשי שמעוללות הרשתות החברתיות עד,
אולי, לשינוי ההתניות של המין האנושי.
לרוץ לצפות בהצגה!