לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
מכונת צחוק פרועה בנויה על תזמון על של שחקנים. להטוטנות של יניב ביטון. תרגום טרי של ניסים אלוני מעורבל בטאץ' עכשווי אקטואלי.
גם אחרי כ- 300 שנה, "משרתם של שני אדונים" של המחזאי
האיטלקי, קרלו גולדוני, היא "הצגה
בטוחה" לתיאטראות, בהיותה מכונת צחוק בריאה, מושתתת על סיטואציות מנצחות, קצביות,
מפגינות תזמון ווקאלי ותנועתיות עד להטוטנית של שחקנים. ב - 1993 היא הוצגה
ב"הבימה" בבימויו של עמרי ניצן ובכיכובו של שמואל וילוז'ני כטרופלדינו,
המשרת האנושי הממזר. ב- 2010 הועלתה בקאמרי, בבימויו של מוני מושונוב ובכיכובו של
דרור קרן. עכשיו היא מוצגת בבימוי פרוע, רב פעלולים של אודי בן משה
ובכיכובו של יניב ביטון, מי שהיה שמונה שנים קודם לכן סילביו, חתן גולמי
מתלהם בקאמרי, באותה הצגה.
התוכן, מושתת על קומדיה דל'ארטה במיטבה, על אדונים אטומים ומשרתים
ממזרים, על חוזים של נישואי תועלת בין אבות, חוסמי אהבת צעירים. על מעקפים שנבנים
לצעירים בידי משרתים ממזרים, רבי תחבולות, מיצרי הפי אנד, בונוס לכל האוהבים לאהוב.
משרתם של שני אדונים - צילום כפיר בולוטין
ולמען פשט עניין בלי שמות איטלקיים ניגוניים למכביר: שותף מטורינו של
סוחר וונציאני שהיה אמור להתחתן עם בתו, נרצח בקטטה. הבת מתארסת, אפוא, למי שהיא
אוהבת באמת, תחת מסמך ממסמר בין שני אבות. בינתיים מופיעה בוונציה אחות הנרצח
מחופשת לו, לחפש את אהובה שנעלם ולגבות את כספי אחיה מהשותף. האחות המחופשת והמאהב
הנמלט, מבלי דעת זה על קיומה של זו וההפך, שוכרים חדרים באותו מלון. מכאן נפרצות מהומות,
בשרת את השניים, במקריות כמובן, אותו משרת המנסה לרצות את שניהם בכל תעלול מסבך,
לרוב תחת טכניקת דלתות נפרצות ונטרקות במהירות מסחררת, מנתבות לסיטואציות מוטרפות
למכביר.
תענוג להיווכח שהתרגום של ניסים
אלוני תקף, טרי, בועט. אולם למען העכשוויות – על תקן מכנה משותף לעם, רחב ככל
הניתן - הוספה סבתא עירקית, חרירה, שעל מרקי הקובה שלה וקינוחיה הדבשיים מתפייט
בגעגועים המשרת טרופלדינו. נספחו לתרגומו של אלוני גם כמה אמרות פוליטיות רכות, לא
לעומתיות, לחיזוק הזיקה לעכשיו.
משרתם של שני אדונים - צילום כפיר בולוטין
את הפנלים משורטטי המעוינים, באסוציאציה לאופנת הלבוש של התקופה
הוונציאנית ההיא, שטמונות בהם דלתות נפערות ונסגרות, עיצבה סבטלנה ברגר.
בוהק התאורה הוא של זיו וולושין. את התלבושות, עם סממנים זעירים של אופנה
היסטורית, מגדירות אופנת לבוש עכשווית של עשירים עם חליפות גזורות היטב ועניים עם
כפכפים, עיצבה אורנה סמורגונסקי. המוזיקה של אסף רוט, מלוקטת משירים
נפוליטנים, אריות של אופרות, שירי פופ של שנות השישים-שמונים ומקצבים פרועים והיא
מעוררת חשק לרקוד מידית.
עם התשתית הממריצה הזו, נפרצת מהומה קצבית, נוטלת נשימה שיצר הבמאי, אודי בן משה. התנועה שעיצבאריאל וולף, קומית, לא צפויה, פעמים אקרובטית וגם תואמת בשלמות קולות שריקה, אריות ושירים מבוצעים בידי זמרים נהדרים משולבים בתנועות שפתיים וגוף מדויקות-מתואמות של השחקנים. אלו מעמדים יצירתיים, מצחיקים בטירוף.
משרתם של שני אדונים - צילום כפיר בולוטין
כל צוות השחקנים מעורב בחגיגה
הזו: אלו זוג הסבלים/מלצרים המתוזמנים לתפארת, גל דורנפלד ועדי זאק. זוהי
יעל שטורמן, במשחק של נערה קפריזית ויותם קושניר, הדומה להפליא לאבא
שלו, השחקן אבי קושניר, מדלג בהצלחה משוכה
של חתן שוביניסט, קלישאי ומתלהם. סיון ששון בתפקיד כפוי טובה מעצם טיבו, של
אישה מחופשת לגבר פריך. זוג האדונים הזקנים, יובל ינאי ואופיר וייל,
מתואמים עד הקצוות. ינאי בקדנציות מרשימות ו-וייל כרודף בצע זעיר. לירון ברנס,
המאהב הנמלט, קורע בקדנציה של אריה אופראית טנורית בניע שפתיו, ומדייק בגמלוניות
חיננית את הכוריאוגרפיה שהועיד לו וולף. שירן הוברמן, מלהטטת כמשרתת זורמת,
מרשימה בתנועתה הקואורדינטיבית המדויקת. יניב ביטון הוא טרופלדינו אשף. תושייתי, מסכן, ערס,
אקרובט, נוכל, רגיש, נענה ומתאחה עם כל מקצב בקלילות לא תאמן.
כן, זו הצגה של צחוקים גדולים. מתוכנתת בכישרון, בדייקנות ובתיאום,
להיות הכי הכי כזו.