לאן? מה לראות? מה לקנות? מה לבחור?
מחזה הולם בקרביים. טקסט אכזרי, דיאלוג קריסטלי טבול בהומור שחור, תקף לתמיד. בימוי מבריק של הבמאי, אילן רונן. משחק משובח של ארבעה: מאיה מעוז, גיל פרנק, דניאל גל, רוי מילר.
חמש פעמים הוצג המחזה הזה בארץ בתרגומים שונים. בהצגתו הראשונה בשנת
1965, כשסף הגירוי הבימתי בארץ היה עדיין נמוך, היו מי שצקצקו לשמע "השפה
הנמוכה", אולם לא ניתן היה להתעלם מגאונות המחזאי, אדוארד אלבי, שבשנת
1962 נעץ חולי של מערכת יחסים מתפתחת בין זוג, בקמפוס אוניבסיטאי, מה שנימק מחזאית
רף גבוה של טקסט עמוס בדימויים, ביכולת וורבלית, בחידודי לשון, בעושר מילים
נרדפות, בתזות פילוסופיות קטנות שכתב לשחקנים, בהומור שחור מהול בשפת רחוב עסיסית,
שתורגם באופן הכי אותנטי לעכשיו בידי דורי פרנס כשהבסיס הוא ג'ורג', מרצה
להיסטוריה, נשוי למרתה בתו של ראש הקמפוס המבוגרת ממנו בשבע שנים.
בפיתול הטקסט מובהרת אווירת קמפוס בעיירה עלומה, אב שתלטן, אכזבה
מחוסר השאפתנות של בעל, ההשכלה המצוחצחת מסביב. בדיאלוג השוצף, נוטל הנשימה,
מובנית אכזריות מתעצמת בין שניים, המשחקים ההרסניים המתנהלים ביניהם ההופכים למהות
חייהם. הם דורסים האחד את השני, מבטלים יכולות של האחד את השני, משפילים האחד את
השני ביודעם להלום במוקדי הכאב שלהם, בשרטטם בנלעגות את הזדקנותם. הם מחשפים כאב
בין שניים עד לליטושו המושלם כשל אבן חן.
במשחק החולה הזה הם משתפים זוג צעיר שמוזמן אליהם בשתיים בלילה. הם מאלצים
אותו להצטרף אל המיצג האכזרי שהכתיבו ההופך למיצג של ארבעה, כשהבעל והאישה מעלים
את סף הגירוי של עצמם לסדיזם דורס, לחידוד לשוני, להומור טרגי, עד לאותו רגע שבו
מחליט הבעל לשנות חוקי משחק ולפרק הזיה
בדבר ילד בן עשרים ואחת שמפנטזים עליו ושאין להם. באכזריות קרה הוא שובר את אשתו
לרגע ומובילה אל משחק חדש שייווצר ביניהם, למען המשכם ביחד, אל חולי נוסף, אל לפיתה
בלתי הפיכה ואולי אל הצורך להסכין עם קשר שיש בו גם אהבה קשה.
משחק של ארבעה תחום בריבוע קטן של בימת אולם ברטונוב, אותה ארנה קסומה
אינטימית, המותחת במה בכניסות אלכסוניות אל האולם, שגם שם נבנות וגוועות סצנות של
הארבעה בבימוי מרתק של אילן רונן, הסוחף את הקהל אל מחוזות ההטרפה שטורפת
את שיאי עצמה. אלו מגובים בתנועה ועיבודים מוזיקליים יעילים של יותם קלו ליבנה,
בעיצוב מינימליסטי מכיל כל של ניב מנור משולב בתאורה מפתיעה של מאיר
אלון. את התלבושות האמינות עיצבה ילנה קלריך. את הזוג הצעיר צבעה
בבייג'ים תואמים מחויטים. את האישה מרתה גיוונה בתלבושות פרובוקטיביות עד שסיימה
לילה בטרנינג מהוה, עייף, כמותה.
מי מפחד מוירג'יניה וולף
התפקידים של מרתה ושל ג'ורג' הם חלומו הרטוב של כל שחקן. יש בהם את כל
דיאפזון השמע, הדינמיקה המוזיקלית, התנועה והשתלשלות חיי אדם מתהומות הדיכאון אל
שיאי הפרובוקציה, הרוע, הציניות והכאב. מאיה מעוז נוגסת בתפקיד הזה בכל להט
כישרונה. היא פורטת עליו משל היה כלי הקשה ונשיפה גם יחד. היא צוללת ללחישה, לאבחה,
לאבחנה של פייאניסימו וגובהת בקרשנדו עד לפורטיסימו ברוטלי, ובתוכו אבחון, רוע,
אכזריות והשפלה. גיל פרנק, מסוגף, ציני, "מכיל", נע כמו חתול, מחטט
בפצעים הלא מגלידים של מרתה, מעלה רף סדיסטי במשחק וירטואוזי, גמיש, דק הבעה, אינו
מסמן גבול. שניהם גורפים את הזוג הצעיר, המהוגן-משעמם לכאורה, למשחק המרושע הזה עד
חשיפת הצעירים לעצמם, תחת שיכרות עדיין מבוקרת. רוי מילר, במשחק מחושב,
משיר מעליו מהוגנות, חושף שאפתנות חסרת בקרה, מתוחבל בידי הבעל לשכב עם אשתו כדי להיטיב,
כביכול, את מעמדו בקמפוס. דניאל גל, במשחק מוקטן של האישה הקטנה, מעצימה
דמות מניפולטיבית.
אלבי לא המציא דמויות טורפות וטרופות כאלה. הוא חידד אותן בגאונות בתוך
קמפוס נידח. הן מתגוששות יצריות ואומללות לא רק בתוך חלום אמריקני מדושא, אלא גם
בארצות וברבדים אחרים. הטקסט חושף המניפולציות, הסדיזם וההכאבה ההדדית של בני זוג
מתבוססים בגיהינום עצמם - הוא שהופך את המחזה לקלאסי. והוא מועצם במשחק של אנסמבל
קאמרי משובח.